זה איכשהו תמיד זורם לשם

היום לקחתי פחות אוכל לעבודה. התחרטתי אחר כך או לא- רוב הסיכויים שמחר אני אעשה את זה שוב.
עשו בקבוצה כזה- איפה הייתי לפני עשור ואיפה אני היום.
אלוקים, פשוט רציתי לכתוב שם שלפני עשור ההפרעה עוד לא התפרצה אצלי בסערה כזאת. לפני עשור עוד הייתי יכולה לטפל, לפני עשור עוד הייתי יכולה למנוע. לפני עשור היו יכולים לראות אותי.

והכדורים האלה של האקנה מזכירים לי בכל יום מחדש את המשלשלים (יאווו איזו מילה מוזרה ומרתיעה לכתוב) שהייתי לוקחת לפני שנים בודדות, איך שהמינון היה עולה בכל כמה ימים כי זה כבר לא השפיע עד שכל כך נבהלתי מעצמי ועצרתי. אה, וגם כי אמרו לי שאני לא יכולה לעצור לבד, אז הפסקתי. לבד.

ברור לבד, זה תמיד היה לבד.

אז יש לי תזכורת יומית. יאיי

ופתאום כל המשפחה מתפלאת שאני יודעת לקחת כדורים בכזו קלות. "זה פשוט עבד לי, התבגרתי אולי וזה קל יותר". החבילה שנשארה מאז עוד מוחבאת לי בבית. ליתר ביטחון. מזכירה לי שאני בוחרת לא לקחת. (והיא גם נשארת מעין מפלט, לדעת שיש לי פתרון פשוט לקחת ברגעים של קושי).

אל תלמדו ממני, כן??

אחרי הבאסה והגועל מעצמי אתמול, קמתי היום עם כאב ראש. אה, וגם כי ישנתי ארבע שעות. וגם עכשיו יש לי. המוח הזה עובד שעות נוספות ואני לא מרחמת עליו כל כך.
קל לי יותר להתמקד באחרים כדי להזניח את הצרכים שלי שאני רוצה לשכוח מהם. וקל יותר להסתתר בחורף.

אמא שלי ניסתה לדחוף אותי להגיש סופסוף את העבודה "נו, את שוב תבכי לי שלא הגשת בזמן?", "לא, אני לא אבכה מולך".
אז עכשיו גם אסור לי לבכות. חבל. כבר התרגלתי לבכות משום מקום בכל מקום לבד.

לבד לבד לבד