נורה מעל הראש שנדלקת, כזה

הבנתי משהו. בפעם המיליון, אבל לפחות זה.
אני חולה. אני לא רעה. אני לא אשמה. אני לא לא ראויה, ואני לא פחות טובה מאף אחד.
זה שאני חולה לא הופך אותי לכפויית טובה, לזלזלנית, לחוצפנית, לטפילה, לעושקת, למפונקת.
לא.
אני חולה. ומותר לי להחלים. אין סיבה בעולם שאני אסבול. אין סיבה, שום סיבה בעולם, שאייסר את עצמי.
לא בגלל מה שמישהו אמר, לא בגלל מה שמישהו יחשוב, לא בגלל מה שמישהו יעשה. אני יכולה לשמוע מיליון ואחד סילופי אמת. כמו פייק ניוז. שאני צופה בהם ואומרת "איזה שטות". אז ככה, רק בחיים האמיתיים.
הקשיים מתחילים כשאני מתחילה להזדהות עם אותם קולות. בין אם הם שלי, מתוך הראש שלי והמחשבות שלי, ובין אם הן לצדי, נאמרות אליי או לידי. וזו עבודה. כל כך עבודה. אני חושבת שכרגע, נכון להיום, חבר שלי הוא היחיד שאני מרגישה שאני צריכה לחשבן לו. לעתים כי אני מרגישה את האחריות הזו מקורה בי, ולעתים כי אני מרגישה שהוא לא יבין, ואני מנסה להקדים תרופה למכה, מה שנקרא. זו אמירה קשה. מכה זה אומר אלימות. ואין בינינו אלימות. להבדיל ממערכות יחסים קודמות, הרסניות, שגילו לי כמה סקאלת אלימות היא נרחבת ועם מלא גוונים. אז כמו שאמרתי, אני מנסה להקדים תרופה, וזה, כשזה בתדירות גבוה, ועקומת הלמידה אצל הצד השני קורית, אבל בקצב משלה, זה מאוד מאוד מעייף להיות ככה לאורך זמן. אולי פשוט אני אגייס לעצמי איזה פטנט, אני עכשיו חושבת על זה.
כשהיה נשבר לי ממישהו או מחברה שלא הבינו את המצב שלי, פשוט עשיתי גוגל, הגעתי לוויקיפדיה או לאיזה אתר אינפורמציוני אחר, ושלחתי קישור. בין אם זה לפוסט טראומה, ומורכבת, ודיכאון, וחרדה. ושיתמודדו. ישברו את הראש. זה עושה לי תחושה של "אני את שלי עשיתי". כי הבאתי לעיניהם את החומר כמו שהוא, לא נתתי מקום לשירה בנושא הזה – זה לא אומר שאם תהיינה שאלות אני לא אענה ולא אשתף עם זה פעולה, נהפוך הוא – ובכך שמרתי לי אוויר, לא התעייפתי בלהסביר ולא חוויתי חרדה שמא יעזבו אותי תוך כדי או בעקבות הדברים שאומר.
בקיצור, אחלה רעיון.
אז בחזרה לענייננו; אני חולה, לא רעה. ולא לא שווה. ומותר לי לעשות דברים שאני אוהבת. נכון, אני צריכה להרגיש שהרווחתי משהו, שהרווחתי את המקום שלי, את הזמן הפנוי שלי. הכל נכון. אבל מה לעשות שאני כנראה לומדת להרוויח אותו בדרכים אחרות? בראש שלי, בנשמה שלי. לפני האשפוזים, לא תיחזקתי את הבית. מודה. הדבר היחיד שהייתי עושה זה כביסות, ולהתקלח. הבית היה מבולגן, הרצפה, כלים בכיור. אבל מה? לפחות אכלתי. לפחות התקלחתי. לפחות דאגתי לי לבגדים. אני לא צריכה להתבייש במה שאני מצליחה ובזה שזה כ ל מה שאני מצליחה. כ ל מה שאני מצליחה הוא עולם שלם. ואני לא אתן לאף אחד לערער אותי בקשר לזה. גם לא את חבר שלי, שלפעמים מנסה לעזור אבל אני מרגישה נחותה לפעמים כשהוא מציין משהו, כי אני רוצה להיות מסוגלת ושיהיה לי ממה להחזיר לי על כל מה שהוא עושה בשבילי ומארח אותי בבית שלו.

אני הולכת להזכיר לעצמי שמותר לי, מותר לי להיות אני. גם אם במחיר של לאכזב אותו, לעבור שיעורים ביחד, גם אם במחיר של שהוא יתרחק ממני או אני אתרחק ממנו, נטו בבית, כל אחד יעסוק בשלו. הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה לי כרגע מהכל. גם אני אוהבת אותו. אין כאן חד צדדיות. אבל אני חייבת לעצמי את הבריאות שלי. אם אני לא מספקת איזושהי סחורה, אז כנראה שאני לא הספק המתאים.

אני הולכת לעשות לעצמי קצת טוב. לפחות במחשבות. תאחלו לי בהצלחה.
תודה שקראתם.
לולי.