האם נרפאים מעצמך?

פוסט ראשון ואני בעיקר מרגישה עייפה ומיואשת.
אני נמצאת באשפוז להפרעות אכילה ופוסט טראומה וכל מיני הפרעות אחרות.
הרבה זמן שלא הרגשתי את מה שאני מרגישה עכשיו, שזה געגוע לבית. הבית הוא מקום רעיל עבורי ושמה כל ההפרעות והחולי פועלים ומשחקים בי, אבל אני מתגעגעת לשם כל כך עכשיו.
אני מפחדת מבינג׳ פחד מוות. מחזיקה את עצמי חזק שלא יהיה התקף אכילה, למרות שזה קשוח להחזיק תפריט ושגרה סביב הטיפול. קבלתי אזהרה היום שאם אצמצם אכילה בחדר האוכל יעיפו אותי ככה. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. מצד אחד בא לי להילחם ומצד שני אני תמיד נשברת כשצריך לתת פול גז ולנסות תהליך חדש. אני מתגעגעת לפסיכולוגית ולדיאטן ולחברות בעבודה מצד אחד אבל מצד שני אני יודעת שכולם ייתקדמו בחיים ואני אשאר כמעט בת שלושים עם התנהלות של ילד בן 4. יש דחפים לבינג׳ אחרי כל ארוחה. מעין תחושה כזאת של ״את כבר אוכלת, כבר הורסת, גם ככה הכל אבוד, אז בואי תחרבני על זה יותר ותדחפו לעצמך עוד קלוריות כמו שרק את יודעת יא מפלצת, בהמה סרוחה״
החיים באשפוז מאתגרים. ממש חיים מארוחה לארוחה. כמו מנת סם/מתן תרופה לאלו שאוכל זה כנראה התרופה שלהם. אני לא יודעת מה בעצם מרפא מבינג׳ים, האוכל עצמו או עצם הגדרת שעות לתפריט ותיחום גבולות בצלחות(לפי כוס/כף וכולי) . אני די מרגישה שאני הורסת לעצמי וכבר אין לי כוחות להילחם. אולי אני מפלצת וזהו? אולי לא ייצא ממני כלום ? אולי הציפיות שלי מעצמי לא ריאליות? אני לא יודעת מה זה החיים כאן ועכשיו, כי אף פעם לא חייתי ככה. אני יודעת שכשהאחריות תעבור אליי, אצטרך להכין ארוחות מסודרות וכן להסתכל על ערכים תזונתיים ולהקשיב לגוף וזה כזה מתסכל, כי כל ביס לא במקום וזה התקף אכילה מהגיהנום שאחריו לא בא לי לחיות יותר. בא לי לישון את התקופה הזאת ולא להרגיש אותה. יקולל הרגע בו וויתרתי לעצמי והרסתי לעצמי את החיים. הכל אצלי נע על ציר השחור-לבן והכל כאן!עכשיו!מהר!.
אני פשוט לא סובלת תהליכים וסבלנות וכל יום זה סיוט, אשכרה לספור דקות עד לארוחה הבאה ואני באמת משתדלת להעסיק את עצמי כמה שיותר באשפוז ולהתמסר לתהליך אבל זה קושי. לפעמים אני חושבת שזה לא הבינג׳ עצמו מה שבא לי, זו פשוט המרדנות שיש בי ״אתם לא תקבעו לי מתי לאכול וכמה, רק אני קובעת״ אני חושבת שזה בעיקר מה שמייאש אותי. אני מצפה לכתוב פה בבלוג ולשתף את החוויות שלי באשפוז ומעבר לו. מתנצלת אם אני מוציאה מעצמי טריגרים לאנשים אחרים. אני משתדלת בלשוני מספיק במחלקה ואין לי איפה להתפרק.

Binge free day 1