כשתחושות לא מתכתבות עם מציאות

זה מתחיל להטשטש, בכמה תחומים. קו התפר הזה בין מה שאני מרגישה לבין מה שקורה באמת.

הרי אני לא באמת גרועה בעבודה שלי. אמהות של תלמידים מבקשות כבר עכשיו מהמנהלת שלי שאני אמשיך עם הילדים שלהם לשנה הבאה, והן רוצות את השעות האלה רק אם זאת אני ספציפית. המחנכות עצמן רוצות. אמהות שהיו קשוחות בתחילת שנה התרככו וכותבות לי כמה הילדים שלהם מחכים לשיעורים איתי. היום אמא כתבה לי שהבן שלה קם מוקדם יותר בבוקר מתארגן מהר מוכן ליד הדלת רק בימים שאני מתחילה איתו את היום בבית הספר כדי לא לפספס את השיעור.
ו"תודה תודה תודה", ואמא מעבודה אחרת כתבה לי שהיא כל כך שמחה שאני עוזרת לה עם הילדים והם נהנים איתי ולומדים איתי המון, והיא לא יודעת מה היא הייתה עושה בלעדיי. אני רק נכנסת אליה הביתה והיא נרגעת.

תלמיד אמר לי היום שאני המורה הכי כיפית כי אני תמיד רגועה ואף פעם לא כועסת עליו. תלמידות בחטיבה ואפילו ילדים שאין לי מושג איך קוראים להם רצים אליי בבוקר להביא לי חיבוק ולהגיד שלום.
כשאחיינים שלי אצלנו הם קמים בבוקר, נכנסים לחדר שלי ואני מכניסה אותם איתי בתחת לשמיכה, ואנחנו ממשיכים לישון ככה, אני ועוד בין 1 ל4 ילדים, ביחד.

אז למה אני חושבת שאני לא טובה? למה אני חושבת שאני לא מספיק משקיעה? לא מורה מספיק עושה? מספיק מקדמת? לא דודה מספיק דואגת ומתייחסת?

היום אכלתי פחות. אבל לא הרעבתי את עצמי. ניסיתי לפחות לא יותר מדי כדי לא להגיע למצב של בולמוס.
כמעט אכלתי תפוח, רק כדי שיהיה לי כח לעשות ספורט אבל אז התחרטתי, ואז נכנסתי לסטטוסים בוואטסאפ ומישהי העלתה איזה מאפה בבית קפה, ישר הוצאתי את התפוח מהתיק ואכלתי. לא להתפתות.
ואז כאבה לי הבטן בטירוף. אבל לא הייתה לי ברירה ועשיתי ספורט ולא עשיתי מספיק (כמובן).

אבל דווקא אני נראית לעצמי נפוחה יותר. מלאה יותר. ככל שאני אוכלת פחות זה נראה יותר.

בסוף לא הכינו שום דבר לארוחת ערב (זה בדרכ כל אחד לעצמו ואני לא רציתי להכין לעצמי סלט), אז במובן לא טוב זה הרגיש לי טוב.

יש לי דברים להגיש ולסדר ועוד לא עשיתי את זה, אבל אני צריכה להכניס לי למוח שזה שאני לא מצליחה במשהו מסויים לא הופך אותי לכישלון מוחלט בכל המערך הזה ובכלל.