אין לי כותרת

וואו.
משום מה הרגשתי היום קצת קצרת רוח. מתעצבנת בקלות. פשוט רציתי שקט. רציתי להישאר בבית, לא לצאת לשום מקום.
קמתי לעבודה, התארגנתי. שמתי שירים רגועים. כתבתי בספוטיפיי panic attack וזה נתן לי כמה פלייליסטים. בחרתי אחד וכשנמאס לי עברתי לפלייליסט שלי.
הייתי עייפה. כאב לי הראש. רתח לי המוח. רציתי להניח ראש.
אני עדיין.
אבל אני צריכה לתפקד. אני עכשיו עושה הרבה כדי שיהיה לי עתיד רגוע יותר.
אשכרה אני חושבת על עתיד. לפני כמה שנים לא תכננתי להישאר ליום למחרת שלא לדבר על שנה הבאה, על ימי הולדת.
קלטתי שאני קצת על פתיל קצר היום, שזה בכלל לא משהו שאני רגילה אליו וזה היה מוזר, ונשמתי עמוק. מלא. כל היום פשוט נשמתי ונשמתי ונשמתי עמוק.

החברות לצוות הסבירו על הפרעת חרדה מוכללת. היו לי מספיק תסמינים בשביל ההגדרה אבל אני לא מעוניינת גם בדבר הזה אז לא משנה. יש לי מספיק הגדרות.
נכנסתי להתקף אבל הייתי צריכה להישאר רגועה. נשמתי עמוק. רציתי להניח ראש אבל לא. הרגשתי איך אני מתחממת ועולות לי דמעות אבל אז בדיוק פנו אליי אז הייתי צריכה להכניס הכול פנימה.
"עייפות, שהמוח כל הזמן חרד זה מאוד מעייף, מתח שרירים, קושי לישון, הוא לא מצליח להיות רגוע". אחרי משפטים כאלה כל הנחת ראש תסגיר אותי.
נגמר המפגש, כולן קמו והתארגנו ליציאה. נשארתי לשבת, ידיים למעלה, עצמתי עיניים ונשמתי.
"מה קורה, הכול טוב?" "כןכן אני רק עייפה" חייכתי. כמו תמיד.
חוזרת הביתה. בתחנת דלק לקח לאפליקציה מלא זמן לקלוט שאני בתחנה והכרטיס שלי לא עובד משום מה בתדלוק אז הייתי שם כמה זמן. אבל לא מיהרתי לשום מקום. נחתי שם במקום לנוח עוד כמה דקות בבית.
הגעתי הביתה. לא תכננתי לאכול אבל אמא הכינה מוקרם ואוף הייתי ממש רעבה. לקחתי צלחת אחת שמתי קצת ואכלתי, מהר. לקחתי עוד מנה ואז התחרטתי, בער בי לזרוק הכול לפח. ממש איך שזה מהצלחת. אבל לא ייראה טוב אם אני לא אוכל (כי אז יעלו עליי) אז אכלתי ולא סיימתי עד הסוף, בשביל קצת שקט פנימי. אוף אוף אוף. ויצאתי לעוד עבודה.

מחזיקה לילדים את היד, מדברת בקול רגוע כאילו אני הבנאדם הכי שליו ביקום, הולכת עוצמת עיניים ונושמת. נושמת נושמת נושמת.

אתמול וויתרתי על הספורט, לא היה לי מספיק זמן וכוח. אמא אמרה שזה לא בסדר שככה קר לי ושאני עם מעיל בבית וישנה עם מלא שכבות וחימום, ואני צריכה ויטמינים וברזל.
אבל חורף, לכולם קר, לא?

יותר כואב לי הראש, וקצת יותר סחרחורות. גיליתי שיוגורט 0% שומן לא טעים לי בכלל אבל אין ברירה. אני לא מתכוונת לאכול אחרים לארוחת בוקר.

חזרתי הביתה מהעבודה השנייה והופ פותחת מחשב ללימודים. בוהה במסך ואומרת לעצמי שאני צריכה להתרכז במה שאומרים כי יש איזה סבב והמרצה רוצה שכולם ידברו אבל לא שמעתי על מה מדברים. אז אני אקשיב לאחרים ואבין. אבל עובר אחד ואני לא מתרכזת, ועוד אחד ועוד אחד. בוהה במסך ולא שומעת כלום. לא רואה כלום. בשלב מסויים קלטתי. דיברתי והמרצה ממש התלהבה מהתשובה שלי. אז די קניתי לעצמי שתיקה לכל השיעור שפותרת אותי מלנסות להתרכז.

בשיעור פסיכולוגיה השבוע למדנו על הפרעות אכילה. שיתפתי איזה דקה על התחושות שלי, מהניסיון שלי. כולם הגיבו תודה על השיתוף. חמודים ממש. דיברתי ואז רעדתי. החזקתי את הידיים באוויר והן ממש רעדו. שתיתי כמעט שתי ליטר מים כאילו שזה עוזר להירגע.

היה לי מטורף פתאום להבין שאף אחד לא הבין- איך זה הגיוני שאדם מרגיש כזה דבר.. מה התחושות. מהחוויה שלי זה משהו כל כך טריוויאלי, כולם מבינים. אבל לא.
ואשכרה יש אנשים שאין להם הפרעות נפשיות.
מושלמים כאלה.
אשכרה. בלי חרדה ובלי דיסמיתיה או דיכאון ובלי מצבי רוח ובלי מלא דיסוציאציות שונות ובלי הפרעות אכילה.
ואיכשהו, הם מגלים הכלה. שזה גם מטורף. כמה הטבע האנושי כל כך עדין ומכיל.

אבל עלו לי מלא נקודות בקורס. הרגשתי כאילו שמים אותי בקופסא מוגדרת מאוד, אישיותית והכול.
מה, אני עד כדי כך סגורה? מתקשה לדבר על הרגשות שלי, לפתוח? לא נותנת לאנשים להתקרב אליי? לא נפתחת? לא בוטחת או מאמינה?

זה נכון.
אני לא. איזה כאפה. אני כל כך סגורה. אני לא רוצה שיעזרו לי כמעט בכל תחום בחיים. אני לא רוצה לבקש, מתביישת שיסבירו לי. אולי עם קושי להחליט שמחליטים עליי, שמסתכלים עליי מלמעלה.

לא יודעת. מבולבלת בטירוף.
נמאס לי מהכאב ראש הזה.