תבנית אישיותית של הפרעת אכילה

יש אופי, מסויים. ככה אומרים.
של מישהי מצליחנית, רואה בשחור לבן, שופטת את עצמה בנוקשות, שליטה עצמית, מנסה לשלוט בהכול.
ועוד. ועוד. ועוד.

אני בזמן האחרון תופסת את עצמי וחושבת אם אני נכנסת להגדרה;
זו איזושהי דחיקה לקצה. כמו הלו"ז שלי.
תחושה ששום דבר לא ישבור אותי, כמו הציפיות ממני. בעיקר שלי.
זו השליטה העצמית- לעמוד במשימות שהצבתי לעצמי. להצליח את הקורסים שלקחתי. להתקבל ללימודים שאני מכוונת. להראות קור רוח. לחייך גם באפיסת כוחות.
זה לא להראות שאני חלשה.

זה לתת לאחרים, כי אני לא חשובה. ואני רוצה לתת עוד ועוד ועוד. כי רק ככה אני אולי שווה משהו. ואני לא עושה מספיק.

ה'לא מספיק' המעצבן הזה.

והאשמה הדפוקה הזאת.
מישהו נכנס לי ברכב מאחור בחניה. חזרתי לאוטו וראיתי את הגומה. התקשרתי לאבא והוא הרגיע ואמר שיראה ואולי נסדר לבד.
מישהו נדפק באוטו שלי והתחושות הראשונות שלי היו שאני נהגת גרועה.
אפילו לא נהגתי חח זה כל כך מטומטם. זה לא אשמתי בגרוש. ואני איכשהו עדיין מאשימה את עצמי.
אולי כדי לא לכעוס על אחרים.
אף פעם לא אהבתי לכעוס. העדפתי לכעוס על עצמי רק לא להכאיב למישהו אחר. אני הבנאדם הרגוע, שמרגיע את הבית. ובכלל, תמיד הייתי קו האמצע כשהיו תככים בין קבוצות. מסתדרת עם כולם, כולם היו מוציאים את התסכולים שלהם אצלי והייתי מנסה להשכין שלום, להרגיע את הרוחות.

אז אולי לא צריך לכעוס כי בכל מקרה לא יעזור. אין מצלמות. הבנאדם נתקע באוטו וברח ואני לעולם לא אדע מי הוא היה. ומכה כזאת הוא לא יכל לפספס גם אם הוא ממש היה מנסה.
אז כן, הוא אשם.

אבל… אולי זה השחור לבן הזה? אני לא רוצה לראות את העולם בשחור לבן כי זה יגרום לי להיות קיצונית יותר, סובלנית פחות.
והאמת ממש תפסתי את עצמי בזמן האחרון מתעצבנת יותר מהר. וקלטתי את זה ואני עובדת על זה ממש קשה. לא להוציא כלום על אף אחד.

המדריכה היום אמרה שאני עושה לה נחת כי פרגנו לי בטירוף על העבודה עם התלמידים וזה משהו שלא קרה איתם אף פעם והיא ממש נפעמת מהקשר שאני יוצרת איתם והם באים לבית הספר רק בשביל השיעור שלהם איתי.
אמרתי לה שזאת לגמרי היא שהדריכה אותי והיא אמרה לי לקחת את הקרדיט שמגיע לי.

אני חושבת שהייתי רוצה לדעת לפרגן לעצמי יותר. לא סתם להעביר את זה כאילו כלום. הייתי רוצה לשמוע את הטוב הזה ולדעת להכניס אותו פנימה, לתוכי. ולומר לעצמי שאני טובה. כן, מספיק טובה, ככה.

זה נהיה לי יותר קשוח בזמן האחרון. קשה לי לצאת החוצה לראות אנשים. קשה לי לזרום במפגשים עם אנשים. אין לי כח לזה. אבל כל הלוז שלי הוא כזה. אז אני מצמצמת מגע, כמה שפחות. סוחטת מעצמי עוד ועוד ועוד. יושבת בחדר בעבודה ,אין לי כוח לצאת. לא לחדרי מורים ולא לראות אנשים ולא לדבר. זה סוחט אותי כל כך.
אנחנו נפגשים הצוות ואין לי כח לתגובות של "את נראית גמורה ", "למה את חיוורת"? ובשנייה שהמפגש נגמר אני פשוט בורחת.
אני אוהבת אותן, מאוד. אבל אין לי מושג מה עובר עליי. המצב רוח שלי פח אבל כשאני צריכה שהוא לא יהיה כזה אף אחד לא יכול לנחש מה באמת עובר עליי בפנים.
גם מתסכל אותי שאני לא מצליחה להפסיק לאכול כבר ולרדת, או לא נותנת לעצמי.
וואו, זה היה כנה מדי.

אני מרגישה ממש מתמסכנת.