כל מה שצמצמתי לא עזר

אכלתי עכשיו שוקולד, וקוטג'.

זה חלבי. אני עוד זוכרת שאיזה רופא אמר לי שלאכול חלבי זה לא טוב לגוף כי זה כבד יותר- הוא ניסה אז לשכנע אותי לאכול יותר בשר. הוא חשב שלהפרעת אכילה יש היגיון.

מאז שנאתי את עצמי גם על כל אוכל חלבי שאכלתי.

והייתה תקופה טובה יותר. נראלי כמה שנים הייתי באון-אנד-אוף עם כל המחשבות האלה עד שלאחרונה החלטתי לחזור אליהן שוב. ובאמת לצמצם.

ומאז אני יותר קשה עם עצמי. אני יותר מתביישת בגוף שלי. אני יותר חושבת שאני לא יפה לא טובה לא מוצלחת.

היום לא אכלתי עוגיות במפגש. לא הרשיתי לעצמי. הבאתי לי פירות וזה אמור להיות מספיק לארוחת צהריים. אבל פחדתי לבוא הביתה רעבה אז לקחתי חטיף קטן לאכול בנסיעה.

אמא התרגלה לזה שאני אוכלת סלטים ונמנעת מדברים אחרים. גם לשרירים שלי היא התרגלה, אני חושבת. לבכי וללחץ שלי היא לא מנסה להתרגל.

אתמול היא חיבקה אותי, כמה דקות. ופשוט בכיתי לה על הכתפיים. ולחשוב שפעם חשבתי שהיא אמא גרועה. טוב… היא באמת לא ידעה איך להתמודד. אז היא צרחה עליי שאני הורגת אותה. שאני צומיסטית. הייתה משגיחה עליי בשש וחצי בבוקר שאני אוכל לפני שאני נוסעת לבית ספר. רצה אחריי כשהייתי הולכת לשירותים אחרי ארוחה כדי לשמוע. ואומרת שכולם ממציאים, שאין לי כלום, שאני מושלמת. ניסו לשכנע אותה להכניס אותי לאשפוז אבל היא לא הסכימה. היא נלחמה בכולם וכרגיל הייתי תקועה בין שתי קבוצות- מול הבית ספר רציתי כל כך עזרה, ומול אמא שיחקתי את הבת המושלמת, המקשיבה המסכימה החרוצה.

חברה שלי הייתה באשפוז, ועכשיו יש לה חיים נורמליים, נראלי. רק אני מרגישה תקועה במקום. אותו מקום. לא באף קצה, ולא באמצע.

היא אמא מהממת. היא תומכת. היא מקשיבה.

היא פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. וזה בסדר. היא בנאדם, אחד. היא לא יכולה לעשות הכול.

ואתמול בלילה כשבכיתי לה כל כך רציתי להגיד לה שבאלי למות. אבל אחותי הייתה בחדר. ולא הייתי בטוחה ממש אם באלי למות, ואני בכל מקרה לא אעשה את זה כי יש סיכויים גם שזה לא יעבוד ואני לא אחת שלוקחת סיכונים כאלה.

ההורים שלי למדו להיות רגישים יותר. מאמינה גם שזה קשור לזה שהחלטתי שמה שיעזור זה אם אני אשתף אותם בדברים יומיומיים שקורים לי, לשתף יותר, לפתוח יותר. לא לחכות שהם יתחילו. סוג של חינכתי אותם להבין את היחס שאני רוצה מהם.

לאבא ואמא יש חוק לא כתוב שהם לא מעירים לי על מה שאני אוכלת וכמה שאני אוכלת, שזה די נחמד לדעת. פעם ביקשתי מאבא שלי שיקנה ממתק יקר כי רציתי להביא מתנה לחברה, הוא חשב שזה בשבילי וקנה ארבע כאלה… אני יודעת שהם לא יחסכו עליי בקטע הזה. כמובן שאני לא מנצלת ולא רוצה דברים יקרים, אבל זה נחמד לדעת, ולהרגיש שהם כל כך רגישים לזה. ברמה שהם מסוגלים.

היום השיעור היה בסדר, המדריכה אמרה לי שאני מורה מדהימה והלוואי שכולן היו כמוני והיא הייתה יכולה להישאר בכיתה ככה שעות. היא שאלה אותי איך אני כל כך רגועה ולא לחוצה על ההגשות. ברגע של כנות אמרתי לה שכשאני בשיא הלחץ אני פשוט נעלמת. מאתמול בכיתי מלא והלכתי לישון בוכה ולא הספקתי להכין את השיעור כמו שצריך והוא לא יצא טוב. היא הרגיעה והחמיאה.

כמה סבלנות יש לה זה לא נתפס.

אבל מרוב הלחץ להספיק לא היה לי הרבה זמן לאכול ואיכשהו שמחתי בזה. אבל לקראת הצהריים הרגשתי ממש חלשה ולא הרגשתי מסוגלת לאכול ואמרתי לעצמי שאני חייבת. חייבת חייבת כי אני לא יכולה לבוא הביתה רעבה כי אני פוחדת להתנפל על דברים. אז אכלתי קצת.

ובמפגש לא היה לי כח לחייך ולהגיב אבל הייתי חייבת. ורק רציתי לישון. להניח ראש. לשכב קצת. לא היה לי כח ללכת בכלל.

והמטפלת הרגשית שמלווה אותנו עם התלמידים אמרה ​​​​​לי שאני צריכה להגיד לה מתי לא טוב לי שהיא תבוא ולשתף אותה יותר, והוסיפה בהומור שהיא צריכה להוסיף תוכנית עבודה גם בשבילי. שאני צריכה להיות יותר אסרטיבית. לדאוג יותר לעצמי. לשים יותר לב לעצמי.ולא לעשות משהו שלא מתאים לי. והיא אמרה את זה עם כזאת דאגה בעיניים. לכמה רגעים הרגשתי כל כך שברירית.

וזה הרגיש לי כל כך מדוייק. מרגישה שאני מאבדת את עצמי.

והיום למדנו בעבודה על הפרעות אכילה והמומחית שהסבירה לנו לא הפסיקה לבהות בי וזה היה לי מוזר כאילו היא בוחנת אותי, מנסה להבין אותי.

ושוב כמובן מצאתי את עצמי עונה על 'סימני האזהרה' ו'איך לזהות'.

אבל עכשיו אכלתי קוטג' ושוקולד וכל מה שהיה לא שווה.

מחכה שייגמרו הלימודים בזום ואני אוכל לעשות ספורט.

וכואב לי הראש, מהצהריים. ואני חושבת שאני לא מספיק טובה למרות שכולם אומרים אחרת. והכול בראש, כל המחשבות. זאת אני ממציאה, זאת אני מקצינה. וזה שזה ממני ותלוי רק בי גורם לי להרגיש דפוקה כי למה אני עושה את זה לעצמי ולמה אני לא יודעת להפסיק את זה?? אין בזה היגיון. כאילו הפתרון כל כך פשוט, רק תעשי ככה או תעשי ככה. ותורידי עומס, אבל לא. העומס הוא במוח שלי יותר מאשר בעשייה.

זה כמו שאמרו לי בתיכון למלא את היום שלי בחוגים ועשייה כדי לא לחשוב על ההפרעת אכילה. זה מטומטם. סורי. אוף.