סיפרתי לתרפיסטית

"בתקופה הזאת רציתי לדבר איתך כל כך הרבה פעמים, כל פעם אמרתי לעצמי שאדבר איתך על זה ועל זה, וחיכיתי..
אבל עכשיו… אני לא יודעת אם יש לי מספיק אומץ באמת לומר".

אז התחלתי בכל הדברים האחרים שקרו. שהספקתי לצאת עם בחור ולסיים את הקשר כי זה היה כל כך לא קשור.
שהתלמידה שברחה ממני בתחילת שנה הביאה לי חיבוק באופן טבעי כשהגעתי לבית הספר. שתלמיד אחר מתקדם בחשבון וקולט מהר את מה שאני מלמדת אותו. שהתקבלתי לקורס שרציתי- והיא שמחה איתי גם.

ואז סיפרתי לה שאני מרגישה שאני לא נהנית מדברים, כמו שפעם הייתי, כמו שהייתי רוצה. שאין לי כח לראות אנשים. מוצאת את עצמי מתרחקת במפגשים חברתיים.

היא שאלה מתי זה התחיל, אמרתי לה שזה מהשבועות האחרונים. היא שאלה מה היה הטריגר.

אין מנוס, אין מנוס. נשמתי עמוק. אני צריכה לספר. אני צריכה. אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה.

"זו כבר בעיה בפני עצמה" אמרתי והתחלתי לדמוע.
השתנקתי קצת. אני לא מאמינה שאני עושה את זה.
"הייתה לי הפרעת אכילה בתיכון, והיא כל הזמן הייתה שם אבל הצלחתי להדחיק אותה, אבל בזמן האחרון נכנעתי לה קצת".

סופסוף אחרי הרבה זמן שהיא נתנה לי לדבר ולקחת את המושכות במפגשים, היא התחילה לשאול שאלות.

"את מדברת על זה עם ההורים שלך?" "לא. זה כמו פיל ענק בחדר, אף פעם לא קראנו לו בשם שלו."
"למה בעצם?" "הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. הם מתרחקים בעצמם".
"ואחים שלך, הם יודעים?" "לא. לא נראלי לפחות."
"ואף פעם לא טיפלת?"
"ניסיתי."

"אז את בעצם לבד בזה."
"כן."
"ואף אחד לא יודע"
"עכשיו את יודעת"
"זה הרבה לסחוב לבד"

"נכון".

אני עוד מנסה להבין את הלבד הזה. היא אמרה שהיא שמחה מאוד ששיתפתי אותה, שאלה אותי על מה אני רוצה שנעבוד ביחד.
יצאתי ממנה ואמרתי לעצמי שזהו. עכשיו אין לי לאן לברוח. אני לא אפסיק. הפעם אני לא אעצור באמצע. אני צריכה לסמוך עליה. אני חייבת לסמוך על מישהו, לנסות בכלל. אני צריכה ללמוד לפתוח.
קצת יותר. אולי קצת.

הייתה בי הרבה כנות שתוך כדי המפגש הופעתי מעצמי.
אמרתי לה שכשמדכאים את התיאבון זה מדכא גם את הנפש.
אמרתי לה שאני תמיד נכנסת לשלב ההכחשה, שהכול בסדר איתי ואז מפסיקה הכול.
היא אמרה לי שכל היום שלי מלא בעשייה לאנשים אחרים. הכול לאחרים. אבל מה איתי?

היום אכלתי פחות. כל הערב אתמול והיום בבוקר ניסיתי לחשוב על דרכים להעלים את זה שאני לא אוכל עם כולם את העוגה שאני בעצמי הכנתי. בסוף לא היה לי כח לחשוב על משהו חכם מספיק אז אכלתי חתיכה קטנה ושתיתי מלא מים.
אבל אני בסדר.
נראלי אני נכנסת לשלב ההכחשה, אבל אסור לי. אסור לי כי אני חייבת לתת לה צ'אנס.

היא אמרה שאם אנחנו רוצות לעבוד על דברים אנחנו צריכות להיפגש פעם בשבוע. לפחות פעם בשבועיים כי פעם בשלוש זה הרבה זמן.
אז שאלתי את אמא, כי אמא משלמת…
"היא טובה? היא עוזרת לך?" היא חיבקה אותי הרבה זמן.
"כן". היא הסכימה.

משהו בי נפתח יותר. אני מבינה שאין לי במה להתבייש. או שאני מבינה שבכל מקרה האנשים בלימודים מהזום לא מכירים אותי. ציירתי על דיסתימיה. המרצה התלהבה ממש מהציור שלי ואמרה שהוא מאוד יפה ומורכב ומלא מחשבה ועשוי טוב, ומנצל טוב את המשימה. שאלה אם זה סיפור אישי. אמרתי סוג של.
גם בפסיכולוגיה שיתפתי בקבוצה. אני חושבת שהמבחן ילך חלק. אני קוראת על הדברים האלה שנים.

ביום חמישי בערב אכלתי תות אחרי מלא שעות שלא אכלתי כלום כי לא היה לי זמן להכין סלט, ושבעתי. שבעתי מתות וזה הרגיש כל כך לא בסדר. אז אכלתי עוד תותים רק כדי להרגיש נורמלית. וסלט. כי צריך לאכול. חייבים לאכול משהו כי אני חייבת לתפקד כי יש לי עבודה ויש לי מטלות ויש לי מחויבויות ויש גם אנשים שמסתכלים אז אני מחכה לאכול לידם כדי שלא יגידו שאני לא אוכלת.

עכשיו אני מחכה שאנשים יילכו מהבית כדי שאני אוכל לעשות ספורט. אבל נראלי אין לי מספיק כח לעשות את מה שרציתי אז אני אעשה משהו אחר.

אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי.
אני בסדר. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני הכי בסדר בעולם.