.

אמרתי שלא אכתוב פה אבל כותבת
זה לא ייתן כלום
אני לא מתפקדת טוב, אני אחכה שבוע ואם לא ישתפר אני אחזור לפעם בשבוע עם המטפלת
הזמנתי הרבה אוכל ואכלתי יותר מידי
הבית לא מבולגן מאוד ותיכף שבת
ראיתי בטעות את המנהלת בוואטסאפ ונחרדתי מכמות החיים שמתבזבזים במשרד הזה שאין לי בו עתיד ואנשים שמבינים אותי.
אני פה עכשיו והסופש יעבור ככ מהר עם שיטוטים באינטרנט של שעמום וכלום
יש לי דברים שאפשר לעשות…
שוב הם יותר מידי
שוב זה מכריע אותי
אני צריכה משהו לצפות לו , משהו מרגש
הכל משעמם אותי
צריכה דופמין
ספורט
לא
בטח לא עכשיו
אולי לחזור לקחת ברזל
צריכה חברה שתבוא לבקר אותי ולעזור לי קצת לסדר רק כדי שאני אכנס לזה שתעזור לי לקום.
קר לי
רוצה קהילה אנשים שמבינים אותי סולידריים סוציאליסטים שיהיה כיף ביחד, משפחה, זאת השאיפה שלי מהילדות ועוד לא הגעתי לזה.

להגיד לי צעד צעד לא מעודד אותי כי זה עדיין המון צעדים למטרה
אז אני צריכה לחשוב גם על הדרך, שבעצם כל צעד הוא מטרה כי הוא לא רק אמצעי להגיע למטרה הסופית אלא גם ממנו אפשר להנות ותוך כדי..
אז נגיד הצעד של להקים את עצמי מהמיטה זה יגרום לי להרגיש שהשגתי משהו וגם ישחרר קצת דופמין לזוז
ואז הצעדים של לסדר ולנקות… אולי לא יסתיימו.הערב אבל אולי כן. אולי כן.
בא לי לבכות. כי גם שבוע שעבר חיפפתי בניקיון כי זה היה שישי אצל ההורים אז לא היה הרבה זמן אבל היום היה הרבה זמן. אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת שמשאערה כלים בכיור שבוע ושהבית מטונף ולא רוצה לגרור את עצמי ולעשות רק מה שממש חובה. אני צריכה אנשים. אני מתגעגעת ללחשוב על ד. תקווה קטנה לאהבה. סיכון מחושב. רע לי, רוצה לקום כבר אבל רע לי ואני עייפה עייפה