תקועה

תקועה. יושבת בגינה. לאף אחד כבר לא אכפת אז למה שלי יהיה? אמא עם אחי הקטן בבית חולים, אחי האמצעי ואבא שלי הלכו לבית הכנסת לשמוע מגילה ואני, במקום לחיות את הגרסה הכי טובה של עצמי, יושבת בגינה נטושת ילדים וכותבת. את היצר הזה מי יקח? אם לא באשפוז להפרעות אכילה פעמיים, דיאטנים, אשפוזים פסיכיאטרים, פסיכולוגיים ופסכיאטרים, כדורים בשלל צבעים ודעיכה לפחמימות ריקות וסוכר לבן. את יושבת עם זה עכשיו לבד. לאן אלך? מה נעשה עד אז? עד האינטייק יש זמן, עד ארוחת הערב יש זמן. כסף אין מקום בבית כבר נגמר לאונן זה מגעיל, לאכול עוד יותר. חפיסת סיגריות שנגמרה מהבוקר ו80 ש״ח שביקשתי מאבא ״לשלם בדואר״. למה אני מנסה לברוח מעצמי? ממה אני בורחת? מאוכל? מאיבוד שליטה? אולי מהחוויה של הכאן ועכשיו? כי מה עכשיו בעצם? קר לי ואני מעט מצוננת ויש לי דחף עצום ללכת לקניום ולקנות או להישאר בבית עם כל הפחמימות. מעצמי אני נזהרת כמו מאש. הסוללה באייפון תיכף נגמרת וכבר אין לאן ללכת. אולי לחוף הים, להקשיב קצת למוסיקה טובה ולשתות עם עצמי זירו? אולי מקלחת מחממת כזאת שתעביר את הזמן ותנקה מעצמי את מה שאני מרגישה עכשיו? מה, ללכת לקניון או להסתובב בין חנויות עד 19:00?
הנה, בדיוק אחי האמצעי התקשר. כפרה עליו, הציע לי לבוא איתו לקריאת מגילה. אז מה אם לא התחפשתי ואני את עצמי מגעילה…סיגריה אחרונה עד שיהיה כסף לעוד קופסה? ריקנות כזאת שלא נגמרת ואני מתגעגעת לפסיכולוגית ולדיאטן ואפילו לשטן הקטן שקראו לו אנה והיא בי שלטה כמו שדה. עכשיו היא עזבה ובמקומה עוגיפלצת תפסה את מקומה. כמה ארורה אני יכולה להיות? סובלת מאותה בעיה וחיה אותה בלופ…