בסוף תמיד לבד

בסוף אני לבד.

למרות שמסביבי תמיד יש אנשים.
חברים.
חלקם טובים. חלקם פחות.
למרות שיש לי חברה טובה.
שמתקשרת המון
ונותנת עצות.
למרות שיש לי משפחה.
שמגיעה ומקיפה אותי
(אבל לא יודעת שום דבר לגבי עולמי הפנימי)
למרות שהחברים מהעבודה.
תמיד מחייכים.
ויוצאים איתי לאכול
ומשתפים
ומייעצים.
למרות שיש לי מטפלת.
שבשעה שלנו, אני כל מה שהיא חושבת עליו.
והיא משתדלת בשבילי כל כך.

למרות כל אלה.
תמיד תמיד
בסוף.
כשאני באמת צריכה.
שיש לי ימים קשים. או שעות. או תקופה.
בסוף אני לבד.

בוכה לבד. ומתרוממת לבד.
ונרגעת לבד. ומקבלת החלטות לבד.
וזה כל כך קשה. והרבה יותר קל יחד.
אבל אני לבד.