האהבה לא מרפאת

אולי חשבתי שיהיה איזה קסם.

שאמצא מישהו שאוהב אותי ויגרום לי לאהוב את עצמי כמו שהוא אוהב אותי.

לראות את עצמי באור טוב כמו שהוא רואה אותי, ולא אצטרך יותר לדאוג על התקפי חרדה או על המראה שלי או המשקל שלי או הפגמים שלי או הרגלי האכילה שלי. ולא אצטרך יותר לכעוס על עצמי.

כי אהבה פותרת הכול.

היא לא. כי מצאתי מישהו מדהים וטוב, כל כך טוב.

ואני עדיין מתמודדת עם המחשבות ועם התחושות ועם המעשים והנפילות.

למדתי לפתוח מולו. לומר כשקשה לי. למדתי לבכות לו כשכולם הזמינו פיצה ואני לא מסוגלת לאכול. למדתי לפתוח את הלב ולתת לו לדאוג לי, לתת לו להגיד לי שאנחנו לא הולכים לישון עד שאני אוכלת. לעשות מה שעושה לי טוב אבל לדאוג לעצמי.

למדתי לתת לו לדאוג לי בזמנים בהם אני לא יכולה לדאוג לעצמי.

אני אוהבת כשהוא דואג לי. אני אוהבת שהוא מגבה אותי כשאנשים מעירים או אומרים משהו על האוכל בצלחת שלי, או כשאין כזה. אני אוהבת את זה שהוא רגיש לרגשות שלי, שם לב לשינויים, מברר. אני אוהבת שאני לא שומרת בפנים כמו שהייתי רגילה בעבר, ופותחת. נותנת לו לעזור לי, מבינה שאני כבר לא לבד בתוך זה ואנחנו שניים. ואני לא מתמודדת לבד כי עכשיו הוא מתמודד מהצד השני.

הוא אמר שהוא קלט כמה שזה רציני כשהיינו במעלית והסתכלתי על עצמי מפרופיל והתבאסתי. והוא לא הבין איך אני יכולה לחשוב ככה, כי כנראה בעיניו נראתי מדהים באותו רגע. 

הוא חושב שאני מושלמת.  ביקשתי ממנו לא להגיד לי שאני מושלמת. שיגיד לי כל דבר אחר חוץ מזה. שנים אני מנסה להכניס את עצמי לתבנית של ה"מושלמת" שדואגת לכולם,  המרשימה והאצילית הזאת, שעושה כל מה שמבקשים ממנה, כל מה שמצפים ממנה, שמתפעלים מכמה שהיא טובה ומתוקה ומוכשרת וחכמה. כשהחבאתי את כל הלבד שלי ואת כל האובדנות שלי בפנים.

אני לא מושלמת. אני בן אדם.

מותר לי לטעות.

מותר לי מותר לי מותר לי.

כמו שמותר לכולם.

אני לא מושלמת וככה אני אוהבת את זה.

באלי לאהוב את עצמי. כל כך רוצה להאמין לו כשהוא אומר לי שאני כל כך יפה, הכי יפה. כל כך רוצה להאמין לאנשים אחרים, אפילו כאלה שאני בקושי מכירה, שאומרים לי שאני ממש יפה.

ואני מספיקה, ככה. כמו שאני. כמו שנבראתי. בפנים בפנים אני באמת מאמינה שיש בי טוב טהור ואני לא צריכה באמת להתחבחש בתוך עצמי ולהגיד לעצמי שוב ושוב שאני לא טובה מספיק לעולם, שאני לא עושה מספיק, ועוד כשכולם חושבים אחרת ולא מבינים איך אני דוחפת הכול, כמה אני פועלת ועושה.

אני מאמינה לו, שהוא חושב שאני הכי יפה, הכי טובה, הכי קרובה למלאך, אדם טוב ורגיש.

אבל רוצה לחשוב גם ככה בעצמי, ולהאמין לי כשאני אומרת את זה.

ואני באמת מאמינה שזה יקרה.

צדיק שלי, מתישהו אני אספר לך שאני כותבת כאן , אני אתן לך לקרוא. את כל הכאב שהוצאתי פה, את כל המחשבות והלבטים, ובאיזשהו מקום את הדרך שלי לפתוח את הלב שלי בשבילך.

תודה על מה שאתה בשבילי. כל כך לא מובן לי מאליו. תודה שאתה מכיל, תודה שאתה מכבד ומנסה להבין כשאתה לא מבין עד הסוף (כי איך אפשר להבין? אני בקושי מבינה מה עובר עליי).

תודה שנתת לי לגלות שמגיעה לי אהבה, ואני שווה אותה, ושיש אנשים רגישים ומכילים עם לב ענק כמו שלך.

ולכל האנשים שקוראים- מגיעה לכם אהבה,  מעצמכם ומאחרים. אתם כל כך שווים את זה. אתם בני אדם, ואתם מדהימים. אתם שווים את כל הטוב שבעולם. ויש אנשים רגישים ומכילים שיאהבו כל חלק וכל שריטה וכל פגם שלכם כי זה אתם בשלמותכם. 

ואהבה לא מרפאת. אהבה היא עבודה. אהבה היא קסם שאנחנו יוצרים במו ידינו. ואנחנו צריכים לנתב אותה כדי לעזור לנו לרפא את עצמנו. מסתבר שהיא לא יודעת לעשות את זה לבד.