חושבת לעצמי

ירדתי. אולי בלי שהתכוונתי. פשוט עם כל הלחץ קצת כבה לי התיאבון, אבל אולי גם קצת מנעתי מעצמי.

בדקתי במשקל בבית, שביחס לפעם הקודמת שבדקתי לפני כמה חודשים זה מספר די מכובד לרדת בלי לשים לב. ברגע של חולשה הלכתי ובדקתי. סתם. ונלחצתי כל כך, כי פתאום נקרעתי בין שני הצדדים האלה של "תשמרי על זה ותמשיכי לרדת" לבין "זה מסוכן אל תעשי את זה לעצמך את חייבת לעלות הכול בחזרה לפני שלא תדעי איך לצאת מזה".

אבל המשקל בבית לא הכי מדויק, אז כשהלכתי לעשות בדיקת דם תכננתי לבקש מהאחות להישקל. חיכיתי במסדרון והמד משקל והגובה היה שם, בחוץ, במסדרון. אין מצב שאני עושה את זה. מי המטומטם שדחף את זה החוצה? אבל אולי הם מכניסים כדי לבדוק? אולי יש עוד אחד בפנים?

לא רציתי להכניס את עצמי למצב לא נעים בו היא תאמר לי שאין בעיה ובואי נעשה את זה בחוץ ואז אני אצטרך לבלוע איזה התקף חרדה שייצא בבית או בנסיעה וזה יהיה מול אמא ואמא בכלל לא יודעת על ההתקפי חרדה אז וויתרתי. ונשארתי עם התהיות שלי.

ואנשים שאני מכירה שואלים אותי אם אני אוכלת ואיזו רזה אני. אני לא חושבת שאני רזה. בכלל לא חושבת ככה. בפנים אני מרגישה שאני יכולה אפילו יותר, אולי כדי להרגיש באמת שאני רזה. אבל למה אני שואפת לשם? גם ברור לי שאם אני ארד יותר זה דווקא יהיה הפוך ואני ארגיש עוד יותר מלאה.

החלטתי השבוע לעצור את עצמי פחות כשאני מרגישה לא טוב בתוכי עם כל הקטע של האוכל, ולשתף אותו כשזה עולה לי במקום לשמור בפנים. ופתאום הבנתי כמה זה תופס בי מקום.

לפני שבועיים הוא אמר לי בהקשר הזה "הכול טוב, את בסדר, את לא חוזרת לאותו מקום, זה שונה עכשיו, את יותר חזקה עכשיו", והשבוע הוא אמר "הפרעת אכילה, זה בסדר לקרוא לזה בשם של זה. זה רציני,  וצריך לטפל בזה לפני שזה מדרדר בלי שנוכל להשתלט על זה".

שונאת את עצמי אחרי שאני אוכלת פחמימות. לא יכולה לשאת את זה. למה אני עושה את זה לעצמי? או בכלל כל דבר, חושבת הרבה לפני חושבת הרבה אחרי, מרגישה לא טוב עם זה, זה עושה לי כואב בבטן, עושה לי כואב בראש. לאכול פשוט עושה לי כואב.

הוא מנסה לשכנע אותי שאני אוכלת טוב, ומספיק, ואולי אפשר קצת יותר.  שזה לא יותר מדי כמו שאני טוענת (אחרי כל דבר) והלוואי והייתי מפנימה אבל אני לא מצליחה.  בחוויה שלי אני אוכלת מלא ויותר מדי וכל דבר קטן הוא יותר מדי כי הייתי יכולה לוותר עליו, כי הייתי יכולה להתאפק יותר.

אבל… אולי אני בסדר. אולי זה סתם. אני באמת באמת בסדר. צריכה להפסיק להתמסכן. זאת אני כרגע, ואם זה באמת לא עושה לי טוב כרגע לאכול אולי אני לא צריכה להיבהל מזה ופשוט להקשיב לעצמי.