מכתב אליך

למטפלת שלי. שאני כל כך אוהבת.

כל כך נפגעתי ממך היום בפגישה שלנו. ובהרבה פגישות לפני כן. בכל פעם שאנחנו מגיעות לדבר על קשיים שלי את דואגת להבהיר לי שאת לא מתמודדת עם הדברים האלה. שאת לא חלק מהאנשים מתמודדי הנפש. שאת בצד השני. שאת בסדר.

כשאת מדברת איתי על הפסיכיאטרים שעברתי אצלם, את תמיד מדגישה שאת לא יודעת מה זה כי אף פעם לא היית אצל פסיכיאטר. כשאנחנו מדברות על כדורים או על מינונים את אומרת שאת לא מכירה את הכדור וגם לא כדורים באופן כללי. כי את לא לוקחת כאלה. כשאנחנו מדברות על בעיות נפשיות אצל ילדים, את דואגת להבהיר שהילדים שלך בסדר. וממש לא מתמודדים. ש"אתם" לא חלק "מאיתנו".

החדר שלך זה המקום שאני מרגישה הכי חשופה, והכי קטנה, והכי נזקקת. ביחס אליך כמובן. אני מבינה שאת המטפלת, ואני רק מטופלת. אבל כל כך כואב לי לשמוע את ההסתייגויות שלך כל פעם. זה בדיוק מה שאני מפחדת ממנו כל כך. הסטיגמה הזאת. ה-"אנחנו" ו"הם". וקשה לי כבר להתעלם מזה מולך. חזרתי מהפגישה האחרונה שלנו כל כך פגועה, כל כך בוכה, כל כך עצובה.

לפעמים אני חושבת שאולי הייתי צריכה מראש לחפש מטפלת שהיא מתמודדת בעצמה. שאני לא ארגיש שהיא בצד השני של המתרס. שרק נותנת לי עצות איך לצאת מהמצב הזה ולעבור לצד שלה. אולי הייתי צריכה מישהי שיודעת מה זה להיות שם. ואיך זה מרגיש. וגם מוכנה להודות בזה.