אני פשוט מרגיש זוועה , לא חשבתי שזה באמת תיחשב כמנת יתר ועכשיו אני כל היום מקיא משלשל וכואב לי הראש ברמה של שילוב מיגרנה & hangover ביחד . לפחות ככה זה מרגיש עברו יומיים . ההורים שלי חושבים שזה ווירוס בזמן שרק אני המטפלת שלי וחבר יודעים . חבר שלי לוחץ אליי להפגש למרות שאני בקושי חיי . אני פשוט בקצה בין לחתוך לעצמי איזה ןוריד חשוב או עורק לוותר על הכל בין להלחם עד שיום ראשון . המטפלת שלי רוצה לבוא אליי הבייתה וזה לא קרה בחיים . היא חושבת שזה היה ניסיון אובדני אבל אני בעצמי לא מבין מה ניסיתי לעשות . לא ציפיתי שיהיו לזה באמת השלכות . באלי לפגוע בעצמי ממש . אבל חבל על המספר . עוד תשע ימים אני שובר שיא אבל באלי לראות את הבפנים שלי אם כמה שזה נשמע חולני . התגעגעתי לזה . פעם קודמת כמעט איבדתי רגל אבל זה לא עוצר אותי מלעשות את זה עוד ועוד יותר גרוע . אני לא מצליח לאכול . אחרי הזמנת יותר הזאת. זה טיגרר אותי והזכיא לי את התקופה שהייתי מרעיב את עצמי . פיסית אני מסוגל לאכול קצת אבל אני מפחד אני לא יכול . אני עוד פעם מתפתח לזה אובססיה. ממש באלי להקיא אבל כל מה שאני מקיא זה מים ומיצי קיבה. הראש שלי מתפוצץ . כל מה שהחזיק אותי לא להתאבד לפני כמה שעות זה רק המבט של החתול שלי. הוא פשוט צפה בי מבולבל ולא ידע מה לעשות . אני מרגיש כל כך אובדני שאני לא בטוח שאשרוד עד ראשון . אני לא רוצה ללכת להתאשפז . אבל הפסיכולוגית והפסיכאטרית רוצות שלוח אותי להתאשפז אבל אני לא הולך אפילו לדרוך במין שלהם עוד פעם אחת. פעם הגעתי אליהם לילה לפני ניסיון . בבוקר נכשלתי . הגעתי אליהם באותו יום בערב אחרי ניסיון . לא לקחו אותי בריצינות, למה? כי באותה תקופה לא היו לי צלקות מכוערות מספיק בשביל שהם יאמינו שאני אצליח . היום כל חתך קטן שלי הוא מינימום אמצע שכבת שומן , לפגוע בוואידונים ועורקיקים זה שגרתי . איכשהו אני שורד בלי עזרה רפואית לרוב. אבל אני ממש בגבול. אני מרגיש אבוד. המטפלת שלי לא עוזרת . היא לא עוזרת. היא אומרת לי שהתשובות אצלי והיא יודעת שכרגע אני צריך יותר מזה בשביל להשאר . פעם קודמת שהיא אמרה לי את זה אם החתך היה טיפה יותר שמאלה הייתי מת . היא לא מבינה שלהגיד לי שהפתרון אצלי זה לא מועיל . אני על כך רוצה להקיא אבל לא אכלתי יומיים אז זה סתם יכאב אני מפחד ממה שאני מסוגל לעשות לעצמי עד ראשון . אני צריך עצה
