הייתי היום בוועדה של סל שיקום.
הייתי אמור לעבור להוסטל אחרי האשפוז אבל הפסיכיאטרית והפסיכולוגית של הסל שיקום חושבות שצריך קודם משהו נוסף כי הן פוחדות שאגיע ויהיה לי קשה נורא ופשוט אתמוטט שם.
החלטנו על דיור מוגן ביתי כרגע שזה אומר שבאים אליי במהלך השבוע מדריכים וכל מיני אנשי צוות לדבר איתי ולעזור לי לתפקד ובכלל להצמיח את הכישורים שלי כי לבד אין לי מוטיבציה ואני פשוט קומל.
אגב לבד, מסתבר שהן היו ממש בשוק מזה שאני "לבד" כל החיים יענו אין לי חברים ולא נפגש עם אף אחד והפעם האחרונה שנפגשתי עם מישהי זה היה לפני חודש וגם אז הכרחתי את עצמי ולא ממש נהניתי.
ממה שהבנתי הן מאוד מתלבטות אם אני בכלל מוכן לשיקום כרגע כי לפי מה שהן אומרים גם עם הכוחות המועטים שיש לי אני לא מצליח לעשות איתם כלום והן צודקת בעיקרון.
שאלו אותי אם אני אובדני ומרגיש שיפור אחרי האשפוז האחרון וניסיתי לצאת מזה בסדר כי בתכלס אני לא מרגיש שיפור משום אשפוז, טיפול או כדורים שעברתי אבל אם הן ישמעו ממני שאני כל יום נחבט ברצון להתאבד לא יתנו לי את ההזדמנות הזו של השיקום.
בכל מקרה, אני עדיין חולה ומרגיש זבל נפשית ופיזית.
