הנושאים החמים

שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

קשקשים

קשקשים

בת 38, נשואה +5 ,בריאה . עצמאית. ברקע ptsd 

בעלת תואר ראשון ותעודת הוראה. 

השנה החלטתי לעשות אבחון שאישש את תחושתי שיש לי ה.קשב. אבחון הmoxo הראה שבכל המדדים אני מעל הממוצע מלבד תחום האימפולסיביות שהיה ברמה נמוכה מאוד. 

הקשיים שלי באים לידי ביטוי בבעיות ארגון, ניהול זמן, קושי בתעדוף משימות, התמכרות לשימוש בנייד, בעיות בזיכרון ,קושי בעקביות בצורה חריגה- משפיעה מאוד על חינוך הילדים.  דחיינות, קשיי הירדמות (לעיתים קרובות מתעוררת בגלל דאגות ומתקשה לחזור לישון לאורך זמן)  אין לי בעיה להקשיב להרצאות בקשב/ לקרוא ספר או בעיית היפארקטיביות. הקשיים הם מהותיים בשל ריבוי המטלות והאחריות שיש לי. 

פניתי לפסיכיאטר . המליץ על שילוב של טיפול התנהגותי עם תרופות. עשיתי קורס לניהול זמן שעזר לי מעט. התחלתי לעשות ספורט וזה גם מסייע. אבל הקושי עדיין קיים . 

במהלך המבחן נטלתי ריטלין שכלל לא השפיע עליי. 

ניסיתי קונצרטה במשך 5 ימים שעשה לי תופעות לוואי קשות של עצבות, דופק מואץ וכו. 

שלשום התחלתי ויואנס - לא מרגישה שזה מסייע במיוחד. התחושה היא מעט ניתוק מהמתרחש.. מרגישה שזה מעט ממריץ אותי, אך לאו דווקא ממתן את האימפולסיביות. הפחתה בתיאבון, קושי בהירדמות (כותבת כאן ב5 בבוקר אחרי שהתעוררתי בשעה 4 לדוגמה) מרגישה לא באמת אני.. קצת חוסר שליטה. ורגועה יותר כאשר "חוזרת לעצמי" , לקראת סוף ההשפעה יש דופק מואץ עיפות רבה. 

האם אני אמורה להרגיש שינוי מידי או רק לאחר תקופה?  האם כדאי להמשיך ולבדוק את ההשפעה ? האם יש תרופה שבאמת מטפלת רק באימפולסיביות?? או שמא רק טיפול התנהגותי יעשה את העבודה? ( שמעתי על טיפול בשם קוג פאן) ממש מתלבטת אם להמשיך את הטיפול. בסה"כ הצלחתי להגיע להישגים בחיי בהמון תחומים גם ללא טיפול תרופתי. כי פשוט כנראה פיתחתי טכניקות להתמודדות. אבל מרגע שהפכתי לעצמאית וזמני בידיי הקושי הלך והתעצם. עד לכדי תסכול ואולי אף דיכאון של ממש. 

תודה 

 
open

אני נוטלת ריטלין LA 40 לסירוגין בשנים האחרונות בהוראת נוירולוג כמובן.  מסיבות שלא בא לי לפרט בניגוד ללקיחה הפומית כל השנים, אתמול והיום פשוט הסנפתי במרווחים של כמה שעות כל פעם במצטבר אולי 8 כדורים. פתאום הבנתי מה עשיתי והקופסה עברה לפח והחלטתי לעשות הפסקה ממנו. מה קורה עכשיו? למה לצפות? אני הולכת למות? או משהו אחר? צריכה לעשות משהו? בערב אקח קלונקס כמובן במרשם כדי להצליח לישון ולהשקיט את הצמרמורות חום קור והרעידות מחוסר אכילה. בינתיים אמורה לעשות משהו? אין לי צורך לדבר עם הפסיכיאטר או הפסיכולוגית כי זה כבר נעשה, היה, נגמר ולא יקרה שוב.  בתקווה שאהיה בין החיים לקרוא את התשובה.
open
שלום, ממש קשה לי לכתוב את המילים האלה אבל אני אנסה. אני מרגישה מאוד שבורה בתקופה האחרונה. שכל מה שהאמנתי בו בעבר כבר לא בטוח שנכון עבורי ואז אני לא יודעת מה כן. שיש לי המון ציפיות מעצמי להצליח להכניס את עצמי לאיזשהו מסלול שיתאים לי וגם אצליח להתבסס בו כלכלית אבל אני אובדת עצות ושבורה מרוב יותר מדי דברים שהשקעתי את כל האנרגיות שלי בהם ולא קידמו אותי לשם. התחלתי טיפול ואני ממש בשלבים הראשונים שלו אבל יחד עם זאת אני בדילמה מה לעשות עם חיי. עברתי הרבה. לפעמים נראה לי שיותר מדי. הרבה לחצים וכאבים שכנראה לא עיבדתי עם עצמי עד הסוף. הרבה מעברי דירה ועבודות, גם קצת חובות, הלוואות, החזרים, אבטלה, עבודות מזדמנות, חסכונות ואז בתקופות אבטלה כל הכסף שלי הלך ונגמר. הרבה פעמים חשבתי לשכור דירה כי אני ממש מתגעגעת לעצמאות שלי אבל אז פתאום קפאתי מפחד מההתנהלות הכלכלית שלי כי אני לא רוצה להשכיר דירה לתקופה ואז לעבור שוב להורים, חייבת לשבור את המעגל הזה שאני מרגישה שאני תקועה בתוכו כבר שנים. בפעם הראשונה חברה אמרה שאני צריכה לחסוך יותר, הקשבתי לה וזאת הייתה טעות כי הלך לי כל החסכון על לממן את עצמי בתקופת אבטלה ארוכה. עכשיו קצת לפני הקורונה הייתה לי עבודה בטוחה שהתחילה כמבטיחה והסתיימה כסיוט אחרי לחץ מתמשך שהביא אותי להתקף חרדה מבהיל ומתיש שלקח לי יומיים להתאושש ממנו. עכשיו אני מרגישה שנגמרו לי האנרגיות. התעייפתי מהמירוץ. לא יודעת איך אפשר לעשות אחרת. מרגישה שאני צריכה להוריד הילוך. אני גרה עם ההורים כבר חמש שנים בערך, מלבד סאבלט של כמה חודשים במרכז. קשה לי מאוד להשלים עם זה ומראש לא רציתי בכך אבל עברתי לכאן בלית ברירה אחרי חובות בתקופת הלימודים. אני מרגישה שהכל יותר מדי עבורי. האחריות הכלכלית מבהילה אותי. אני גם לא בטוחה שאני מספיק יציבה רגשית להשכיר דירה עם שותפים.ות למרות שיש לי רצון בכך אבל משהו בפנים נשבר אצלי אחרי המון דחיות ואכזבות. כל הזמן מפחדת שיהיה לי לא טוב או שאין לי את הכוחות להתמודד עם החיים. בטח באי ודאות הכלכלית שהביאה הקורונה. בעבר ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה מעצמי ולאן אני שואפת להגיע, רדפתי אחרי דברים שרציתי וחלק גם הגשמתי בגדול אבל תמיד מבחינה כלכלית היה לי מאוד מאתגר להבין איך למצוא את האיזון בין לקחת סיכונים ביצירת דברים חדשים לבין להצליח להתקיים כלכלית לאורך זמן ולהתפשר על העניין והחיבור הרגשי. אני בת 34, ממש הייתי כבר רוצה להרגיש יותר יציבה בחיים וכואב לי שאני לא שם ובעיקר מרגישה שלא יודעת איך להביא את עצמי לשם ואין לי את הכלים הנכונים או שאני לא מבינה נכון את החיים שלי. משבר אמון מאוד גדול ביכולת שלי להתקדם ולהצליח למצוא נישה שמתאימה לי גם מבחינה רגשית. לאחרונה התחלתי לחקור את נושא הרגישות הגבוהה (HSP) והבנתי שזה מאוד נכון לגבי וזו גם הסיבה שכל פיטורין או משבר או אכזבה שחוויתי צילקו את נפשי. אני מאמינה בלצמוח מתוך משברים ויודעת שיש לי יכולת הישרדות שסייעה לי הרבה פעמים אבל השבר הנוכחי מרגיש לי עמוק ושואב הרבה יותר. יש לי המון שינויים במצב רוח, גלי עצב שבאים והולכים ותחושת חוסר אונים מתמשכת. מרגישה שאני זקוקה לאיזושהי מסגרת תומכת. מלבד הטיפול. אני גרה עם ההורים שלי וזה לא נכון עבורי כי הם אנשים מאוד לחוצים, אנחנו לא מסתדרים פעמים רבות ואני מרגישה שאני נטל עליהם למרות שאני מאוד עצמאית ומבשלת, מכבסת וקונה לעצמי. עכשיו מנסה למצוא עבודה במשרה חלקית כדי להיות באיזושהי מסגרת שהראש יהיה פחות בחשיבה ויותר בעשיה אבל אני לא בטוחה אם זה נכון כי יש לי המון חרדות להתחייב במצבי השביר. חשבתי אולי על להשכיר לתקופה קצרה אבל מטריד אותי מה יהיה אחרי. גם למצוא שותפים.ות שיהיה לי נעים איתם.ן פתאום מרגיש פרוייקט למרות שכבר גרתי עם שותפים.ות בעבר שעם האחרונה זה גם נגמר ממש רע. משהו בתחושת המסוגלות שלי פשוט נפגע ואני מפחדת מזה מאוד. מצד אחד רוצה לקפוץ למים ולראות איך הם מרגישים, מצד שני תקועה עמוק באיזור הנוחות של הפחד מהלא נודע. אם למישהו.י יש עצה טובה בשבילי איך לחזק את עצמי בתקופה האיומה הזו ומה עוד אפשר לעשות חוץ מהטיפול אשמח לדעת. אולי לשלב את הטיפול עם עוד טיפולים? מאוד קשה לי לתפקד ביומיום, מעין עייפות כזו. רגשית ופיסית. גם קשה לי להתרכז לפעמים כי הרגש הרבה פעמים בעוצמות גבוהות. התחושה היא כאילו מאז אותו התקף חרדה כל הכאבים שלי ודברים לא פתורים מהעבר וההווה פשוט מציפים אותי באינטנסיביות. לפעמים אני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה רגשית 24/7. בבקשה אל תציעו לי כדורים פסיכיאטריים. אני מפחדת לקחת. אם יש משהו שאני יודעת זה שאני פשוט זקוקה לסביבה מחבקת, מעצימה, לא שיפוטית ומאוד מכילה. מקום שאוכל לאט לצבור בו חוויות חיוביות ואמונה מחודשת בי ובסביבה ולהצליח לצמוח מתוך הכאב. זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת עכשיו. כל עצה בכיוון הזה תתקבל בברכה. גם סיפורי השראה של התמודדות של א.נשים שנמצאו במצב דומה. תודה ♥️
open
שלום, ממש קשה לי לכתוב את המילים האלה אבל אני אנסה. אני מרגישה מאוד שבורה בתקופה האחרונה. שכל מה שהאמנתי בו בעבר כבר לא בטוח שנכון עבורי ואז אני לא יודעת מה כן. שיש לי המון ציפיות מעצמי להצליח להכניס את עצמי לאיזשהו מסלול שיתאים לי וגם אצליח להתבסס בו כלכלית אבל אני אובדת עצות ושבורה מרוב יותר מדי דברים שהשקעתי את כל האנרגיות שלי בהם ולא קידמו אותי לשם. התחלתי טיפול ואני ממש בשלבים הראשונים שלו אבל יחד עם זאת אני בדילמה מה לעשות עם חיי. עברתי הרבה. לפעמים נראה לי שיותר מדי. הרבה לחצים וכאבים שכנראה לא עיבדתי עם עצמי עד הסוף. הרבה מעברי דירה ועבודות, גם קצת חובות, הלוואות, החזרים, אבטלה, עבודות מזדמנות, חסכונות ואז בתקופות אבטלה כל הכסף שלי הלך ונגמר. הרבה פעמים חשבתי לשכור דירה כי אני ממש מתגעגעת לעצמאות שלי אבל אז פתאום קפאתי מפחד מההתנהלות הכלכלית שלי כי אני לא רוצה להשכיר דירה לתקופה ואז לעבור שוב להורים, חייבת לשבור את המעגל הזה שאני מרגישה שאני תקועה בתוכו כבר שנים. בפעם הראשונה חברה אמרה שאני צריכה לחסוך יותר, הקשבתי לה וזאת הייתה טעות כי הלך לי כל החסכון על לממן את עצמי בתקופת אבטלה ארוכה. עכשיו קצת לפני הקורונה הייתה לי עבודה בטוחה שהתחילה כמבטיחה והסתיימה כסיוט אחרי לחץ מתמשך שהביא אותי להתקף חרדה מבהיל ומתיש שלקח לי יומיים להתאושש ממנו. עכשיו אני מרגישה שנגמרו לי האנרגיות. התעייפתי מהמירוץ. לא יודעת איך אפשר לעשות אחרת. מרגישה שאני צריכה להוריד הילוך. אני גרה עם ההורים כבר חמש שנים בערך, מלבד סאבלט של כמה חודשים במרכז. קשה לי מאוד להשלים עם זה ומראש לא רציתי בכך אבל עברתי לכאן בלית ברירה אחרי חובות בתקופת הלימודים. אני מרגישה שהכל יותר מדי עבורי. האחריות הכלכלית מבהילה אותי. אני גם לא בטוחה שאני מספיק יציבה רגשית להשכיר דירה עם שותפים.ות למרות שיש לי רצון בכך אבל משהו בפנים נשבר אצלי אחרי המון דחיות ואכזבות. כל הזמן מפחדת שיהיה לי לא טוב או שאין לי את הכוחות להתמודד עם החיים. בטח באי ודאות הכלכלית שהביאה הקורונה. בעבר ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה מעצמי ולאן אני שואפת להגיע, רדפתי אחרי דברים שרציתי וחלק גם הגשמתי בגדול אבל תמיד מבחינה כלכלית היה לי מאוד מאתגר להבין איך למצוא את האיזון בין לקחת סיכונים ביצירת דברים חדשים לבין להצליח להתקיים כלכלית לאורך זמן ולהתפשר על העניין והחיבור הרגשי. אני בת 34, ממש הייתי כבר רוצה להרגיש יותר יציבה בחיים וכואב לי שאני לא שם ובעיקר מרגישה שלא יודעת איך להביא את עצמי לשם ואין לי את הכלים הנכונים או שאני לא מבינה נכון את החיים שלי. משבר אמון מאוד גדול ביכולת שלי להתקדם ולהצליח למצוא נישה שמתאימה לי גם מבחינה רגשית. לאחרונה התחלתי לחקור את נושא הרגישות הגבוהה (HSP) והבנתי שזה מאוד נכון לגבי וזו גם הסיבה שכל פיטורין או משבר או אכזבה שחוויתי צילקו את נפשי. אני מאמינה בלצמוח מתוך משברים ויודעת שיש לי יכולת הישרדות שסייעה לי הרבה פעמים אבל השבר הנוכחי מרגיש לי עמוק ושואב הרבה יותר. יש לי המון שינויים במצב רוח, גלי עצב שבאים והולכים ותחושת חוסר אונים מתמשכת. מרגישה שאני זקוקה לאיזושהי מסגרת תומכת. מלבד הטיפול. אני גרה עם ההורים שלי וזה לא נכון עבורי כי הם אנשים מאוד לחוצים, אנחנו לא מסתדרים פעמים רבות ואני מרגישה שאני נטל עליהם למרות שאני מאוד עצמאית ומבשלת, מכבסת וקונה לעצמי. עכשיו מנסה למצוא עבודה במשרה חלקית כדי להיות באיזושהי מסגרת שהראש יהיה פחות בחשיבה ויותר בעשיה אבל אני לא בטוחה אם זה נכון כי יש לי המון חרדות להתחייב במצבי השביר. חשבתי אולי על להשכיר לתקופה קצרה אבל מטריד אותי מה יהיה אחרי. גם למצוא שותפים.ות שיהיה לי נעים איתם.ן פתאום מרגיש פרוייקט למרות שכבר גרתי עם שותפים.ות בעבר שעם האחרונה זה גם נגמר ממש רע. משהו בתחושת המסוגלות שלי פשוט נפגע ואני מפחדת מזה מאוד. מצד אחד רוצה לקפוץ למים ולראות איך הם מרגישים, מצד שני תקועה עמוק באיזור הנוחות של הפחד מהלא נודע. אם למישהו.י יש עצה טובה בשבילי איך לחזק את עצמי בתקופה האיומה הזו ומה עוד אפשר לעשות חוץ מהטיפול אשמח לדעת. אולי לשלב את הטיפול עם עוד טיפולים? מאוד קשה לי לתפקד ביומיום, מעין עייפות כזו. רגשית ופיסית. גם קשה לי להתרכז לפעמים כי הרגש הרבה פעמים בעוצמות גבוהות. התחושה היא כאילו מאז אותו התקף חרדה כל הכאבים שלי ודברים לא פתורים מהעבר וההווה פשוט מציפים אותי באינטנסיביות. לפעמים אני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה רגשית 24/7. בבקשה אל תציעו לי כדורים פסיכיאטריים. אני מפחדת לקחת. אם יש משהו שאני יודעת זה שאני פשוט זקוקה לסביבה מחבקת, מעצימה, לא שיפוטית ומאוד מכילה. מקום שאוכל לאט לצבור בו חוויות חיוביות ואמונה מחודשת בי ובסביבה ולהצליח לצמוח מתוך הכאב. זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת עכשיו. כל עצה בכיוון הזה תתקבל בברכה. גם סיפורי השראה של התמודדות של א.נשים שנמצאו במצב דומה. תודה ♥️
open
לפני כמה שנים ביקרתי אצל רופא שנתן לי בטאקורטן תמיסה לקרקפת שמאוד עזרה, מידי פעם אני מבקשת מרופא המשפחה לתת לי מרשם לתרופה הזאת,כי היא עוזרת להוריד באופן משמעותי את הגרד שיש לי וגם מעלימה לתקופה את הקשקשים, רציתי לשאול האם יש סכנה לשימוש יתר בתמיסה תודה מראש
open
שלום, אני בת 22 ובשנה האחרונה החלו לצוץ לי קשקשים בשיער. בהתחלה קצת ולאט לאט זה החמיר והחמיר עד שאני כמעט כבר לא יכולה להסתיר את זה. יש לי הרגל מגונה ובמהלך היום אני משחקת המון בשיער ותולשת שערה שערה, ובזמן האחרון בגלל הקשקשים גם מגרדת ומקלפת את הקרקפת. רופא עור הביא לי מרשם לקוזול שמפו. התחלתי להשתמש בו ובהתחלה התוצאות היו נהדרות, אך לאט לאט זה חזר. היום אפילו בחיבור של המצח עם קו השיער יש לי אדמומיות בגלל שנגעתי בזה כל כך הרבה. כמובן שאני מנסה להגמל ממהרגל.
השאלה שלי היא האם להפסיק להשתמש בקטוזול בזמן האדמומיות או שזה יעזור דווקא לקילופים להפסיק? והאם באמת בגלל שאני משחקת הרבה בשיער זה מחמיר את המצב (בלי קשר לזה שאני גם מקלפת)? 

שאלה נוספת לגבי השמפו- כתוב שניתן להשתמש בו לתקופה של עד 4 שבועות, אבל שני רופאי העור שהייתי אצלם נתנו לי הוראות להשתמש בהם חודשיים. למה להקשיב?

תודה רבה ולילה טוב
open
שלום, לא יודעת אם זה קשור לפסוריאזיס אבל זה סוג של מחלת עור אחרת.
אני חווה כבר חצי שנה גירוד בקרקפת המלווה בקליפות קשקשים וכמו כתמים צהובים על הקרקפת, רופאי עור איבחנו את זה כסבוריאה דרמטיטיס. רציתי לדעת אם יש מישהו שחווה משהו דומה ולמה יש נשירה כל-כך חזקה של שיער עד כדי הידללות והאם זה משהו שצומח עם הזמן חזרה?
open
חברתנו רנה כתבה ( http://www.camoni.co.il/index.php?idr=27&theme=13&v=32187 ) על ההתנסות שלה וניראה לי ששווה להרחיב: ראשית אנשים משתמשים בטכניקות של אוטוסוגסטיה למגוון מאד רחב של שאיפות: כסף, זוגיות , הצלחה בעבודה וכאלה... אנחנו לא מתייחסים לזה, אני לא מאמין בזה ככלי לשיפור המצב הפיננסי וכאלה. אני כן מאמין שהכלי יכול מאד להרגיע ולעזור בשיפור כל מיני פונקציות פיזיולוגיות. זה מצריך המון אימון. הייתה לי מורה לפלדנקרייז שאמרה שאני צריך להגיע אליה עם אפס שאיפות ואני בטוח שגם כאן זה אותו המצב. נקודת המוצא לכל מי שמתעניין בנושא היא שזה לא הולך לעזור לו ואם הוא ינסה ה סתם כדי להבין יותר טוב על מה מקשקשים. זה יראה כמו סוג של מדיטציה: זה סוג. ההתחלה דומה. אני אכתוב מה אני עושה. יש אנשים שלא יתחברו וזה בסדר.
השלב הראשון שבו אני שואף להגיע למצב של אפס (או כמעט אפס) מחשבות: ראשית צריך חדר חשוך וקריר. בגדים נוחים. אני שוכב על המיטה, אם מכוסה זה בסדין. אני אוהב שיש חושך מוחלט ושקט. יש הרבה שנעזרים במוסיקה שקטה. יש הרבה שנעזרים באוזניות כדי להתנק מהסביבה. עיניים עצומות, כפות ידיים פתוחות.
השלב הזה מאד חשוב. נניח שאין המשך. כל המטרה היא לשכב בצורה נוחה על הגב, בחדר חשוך וקריר, עם עיניים עצומות. כמה זמן? לא סופרים. כמה שרוצים – מתחילים מדקה ואפשר להיגרר לכמה עשרות דקות. צריך לקחת בחשבון שמאד מאד קל להירדם. רצוי לשים שעון מעורר לאיזה חצי שעה.
הטלפון כבוי. זה לחיצה ארוכה על הכפתור הפעלה. לא על שקט, כבוי. עשר דקות כדור הארץ ימתין. אז שוכבים על המיטה בחדר קריר וחשוך. בלי מחשבות. זה מאד אוטופי להגיד "בלי מחשבות" – יהיו מחשבות, בטח בהתחלה. וזה נראה דבילי לשכב עם עיניים עצומות בחדר שקט וחשוך, אבל זה מאד קשה. כדי כן לחשוב אפשר להתרכז בנשימה: בלי כללים אבל להרגיש את האויר נכנס, בית החזה עולה, או שהבטן עולה, והאויר יוצא. מה קורה כשהוא יוצא – בית החזה יורד או הבטן יורדת?
כלום: רק להצליח להתנתק, לשכב בחדר חשוך, עיניים עצומות, להתרכז בנשימה. זה קשה – לפחות לי. אבל זה שווה. זה כיף, משחרר, זה העשר דקות ביום בהן מותר לחשוב רק על עצמך. עוד כמה ימים נכתוב המשך, ומעכשיו יהיה קצת יותר קל...
open