הם באים רק בלילה. אני מתוסכלת שאין לי מענה בלילה, הבית שקט, כולם ישנים אבל אי אפשר לדבר בחופשיות…. הצאט לא זמין, אין מצב לחכות יומיים למייל, האנרגיות הגבוהות שלי בצניחה חופשית וקשה לי לנשום….
אני מבינה שיש שעות פעילות, מבינה שאין מספיק מתנדבים והעומס גדול, מבינה שיש רק שיחה אחת ביום… ההגיון מאשר הכל… אבל בהתקף כשהנשימות לא יעילות וחנוק וכואב – אני רוצה להעמיד את עצמי במקום הראשון. כי מגיע לי. כי אני זקוקה לזה. כי לא טוב לי ואין לי באמת עם מי לדבר מלבדכם…
אני מתקשה להתמודד עם ההתקפים האלה. מתקשה לנשום. כואב לי בחזה. מתקשה להשתלט