"תנינים עפים באש…" אמרתי ובחנתי בעין רפה את הארץ, מגובהו של הצריח העליון. שתינו מחום גופרית, עשוי ברזל ועלה שחור. והיא השליכה קוביות חורף אדומות לגביע הזהב. אדי ארגמן קרירים הופיעו. אבל אני, אני העדפתי את הגופרית בלתי מרוסן. וקרבתי את הארד לשפתי. 

"שורש מעופף," היא הקניטה קלות, חיוך דק מתפרש על פניה. "את צריכה לזכור, הם כולם נשרפים ומתרסקים," היא הניפה בידה העטורה בזכוכית געשית, עשן סגול מגיח מנחיריה. 

"לא כשדוהרים על להבות הלב," אמרתי ומבטי נדד אל הזחל הצהוב, כחול הנקודות וירוק הפסים, זה אשר מימי ראשית חורר תעלות משי באדמה. כשנוצר מן