לא בא לי לחשוב, מנסה להרגע ולישון כבר שעות.  לא ברור מה קרה. אני עצובה.  אבא אמא קברתי אותם בראש.  אשמתי שאני לא בקשר ? לא, אם למישהו היה כוח או כוונה לדבר איתי, היה עושה את זה כבר. היה נוח לאמא שאני אשוטט ברחובות. 

צריכה שמישהי תאמץ אותי. תווסת אותי. העצבים שלי מורעלים. הרגשות מתפזרים. המאמצים שלי פוצעים. הגוף נותן חלונות פה ושם, אני לא עולה על הרכבת. 

המוות יכול להגיע מהר. אולי בפגיעה הבאה. במצב רוח הקיצוני הבא. לא ברור אם נשאר עניין של החלטה. 

אישה יצאה משליטה, אישה מעצם היותה אישה – נחותה. לא אשמת גברים, לא אשמת קפיטליסטים חזירים.