היום נודע לי שאח של סבא שלי מת מהתקף לב. הכרתי אותו לא יותר מדי. אבל היו לנו כמה שיחות לאורך השנים שנחרטו בי. הוא היה טיפוס יוצא דופן, ביותר ממובן אחד. והראש שלו היה צלול עד הסוף (92). עצוב לי שהוא לא קיים יותר. גורם לי לחשוב על המוות. על האנשים הקרובים לי שהם הבאים בתור. תוהה כמה נותר להם, כמה נותר לי. מוות תמיד מערער כי הוא כה מוחלט. תמיד תזכורת לנצל את החיים כל עוד הם נמשכים. לחיות את המיטב. אני מאמינה שהוא חי ככה. תמיד הייתה לו שמחת חיים, מעין להט כזה שלא ניתן לייבש. הערכתי את זה.