אני עייף מזה שהמוח שלי לא מפסיק לרוץ בלי הפסקה שהייתי בבית ספר רק חיכיתי לרגע שאני יהיה לבד בבית ושחזרתי לבית רק חיכיתי לרגע שיהיה איתי מישהו שוב משהו בידיעה שאני הולך לפגוש/לראות אנשים משתקת אותי וגורמת לי לחשוב אלף צעדים קדימה ורק מדמיין על הרגע של אחרי אני מת שמישהו יראה את הקושי שלי ויראה אותי ומצד שני מעדיף להיות לבד ושאף אחד לא ידבר איתי
מוזר קצת לא?
אני לבד צריכה לדבר עם משהו לשתף קשה לי אחרי שהוורים שלי מתו בתאונת דרכים אני לבד יתומה בפנימיה וקשה לי
מדינת ALDA:
היסטוריה: המדינה הוקמה בשנת 2000 אחרי הספירה. היא נוצרה ע"י איחוד מדינות מיבשות שונות, בעיקר אסיה ואירופה, שהחליטו לכרות ברית שלום כדי שלא יהיו עוד שום מלחמות ביניהן, כמו שהיו בעבר. אחרי ששמעו על הצלחות המדינה, היגרו אליה עוד אנשים לבנים, שחורים, צהובים ואדומים מכל העולם. הם הביאו אתם רעיונות, שפות ודתות, אבל החליטו ביחד על דרך חדשה.
אנשים: מאמינים במצפוניות, ברוחניות ובאמת, ורובם באים מתחום הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה ומדעי הרוח. התאחדו ליצור מדינה מתוך כוונה לבטא את חזונם המצפוני החזק של תיקון האדם והחברה. הם האמינו שהק
אולי זה נשמע מוזר אבל אני מרגיש כרגע שאין אולי אחד שאוהב אותי בבית אולי אפילו גם קצת עוינות מאחרים לא מגיע לי את הזבל שאני עובר אבל בסדר אין לי שום קשר חזק עם מישהו פה אין לי פה מישהו לשתף אותו במשהו זה פשוט מדהים באיזה בית אני חי ומבחוץ זה נראה שאנחנו מושלמים חחחחח באמת תחושת הבדידות רק מתחזקת אצלי לאף אחד לא אכפת שאני מתרקב במיטה 18 שעות ביום שאני כבר לא אוכל כמו פעם שאני כבר לא מחייך כולם שקועים בעצמם אבל בסדר ככה גדלנו עם הורים שלא שמים עליך שהורסים לך את הביטחון שרק תמיד רואים את הצד האחר במקום הילד הקטן שהוא הבן שלך וכן זה תמיד
2:00 בלילה יושב עם עצמי ומנסה לדבר לעצמי ולאבא שבשמיים אבל כלום לא יוצא לי אני מרגיש שאין לי כבר רגש אין לי כבר כאב אני באמת לא יודע כבר כמה אני סובל לבד רבתי עם ההורים שלי והיה לי רצון ללכת לעשות הליכה סתם לנשום אוויר אבל שבאתי להחליף בגדים הפחד שיתק אותי לא יודע ממה פחדתי אולי מזה שיראו אותי לבד מזה שישאלו אותי לאן הלכת עם מי הלכת או שישאלו אותי מה הלכת לבד בצורה מרחמת אני מרגיש שאני מחזיק מטען מטורף עמוק בלב והוא לא יוצא לי ואני אפילו לא קרוב לרפא אותו כמה בן אדם יכול להיות לבד למה אני צריך לחוות בתור נער בדידות חוסר חברים בזמן שבג
אני מאתגרת את עצמי יותר מדי כבר
מביאה את עצמי עד הקצה
ואני מותשת
מאוד
והמחשבות השליליות מתגברות
ואני בוכה
ולא מוצאת גישה
או פתח
לתפילות
אז בסוף נסוגה מהן
כי החיפוש הזה מעייף אותי
ודורש ממני מאמצים גדולים
אז מבקשת
שלפחות החיפוש הזה לא יעייף
שלפחות החיפוש הזה לא ידרוש מאמצים
בכלל בכלל בכלל
לפחות לא עכשיו
אני מאמינה שזה אפשרי
ושאני אמצא גישה
ופתח
לתפילות
הייתי ביום הולדת של אחיינית שלי, היא שמה לי קילו קרם לחות על השיער ושרה לי "לכו לסנטר" אני לא הייתי בגיל עשר כבר 13 שנה אבל כנראה שזה השיט שמלהיב אותן, אבל מעבר לזה היה מאוד נחמד, פגשתי גם את האחיינית החדשה שלי שהיא תיכף בת חצי שנה, אני מאוד אוהב תינוקות ושמח לראות אותם.
היום היה תורי לשלם על הקניות לבית אפילו שכרגע אני לא נמצא בו, העברתי לאמא שלי 1000 שקל בביט שהיא ראתה ולא אישרה, יש לי איזו תקווה בלב שהיא לא תאשר ולא תנסה לדבר איתי כרגע, אני יודע שאני יוצא מניאק וזבל אבל אני כבר יומיים סובל פיזית מכאב ראש וקשיי שינה חמורים מהרגיל
הנה שוב פעם לא משנה מה קורה ההורים שלי שוב מאשימים אותי שוב ישר שופטים ישר מתלהמים ולא שומעים את הצד השני ( אני הצודק פה ) עוד מקרה שרק מחזק לי את התחושה שהם לא שמים עליי ועוד מקרה שמחזק לי את תחושת הבדידות ואחרי זה הם תוהים לעצמם למה אני לא משתף אותם בכלום ולמה אין לנו קשר חזק כמה פעמים הם אמרו שהם מתביישים בי אני לא יודע
איזה באסה זה להיות נער בלי חברים כאילו אנשים מבוגרים אומרים שזאת התקופה הכי יפה שלהם ואני ההפך הגמור אני מרגיש שפספסתי את ההזדמנות להיות נער כי תכלס מה עשיתי אין לי שום חוויות אין לי שום זכרונות חוץ מכמה שהיה לי רע ועדיין רע לי שאין לי חברים קיצור זה ממש מבאס וכואב לדעת שכולם בגיל שלך נהנים וכל אחד כזה יש לו למה לקום מהמיטה 4 בלילה וסתם כואב לי כי אני כבר בן 18 תכף מתגייס וכאילו עוד מעט אני כבר נחשב בוגר ולא נהנתי לא חוויתי כלום בתור נער בתור ילד מרגיש תחושת פספוס אדירה ואני לא יודע איך אני אצא מזה זה ממש כואב לי גם ככה אני מרגיש רע ו
