למה כל פעם שמישהו אומר
אני לא כותב עכשיו,
לא כתבתי הרבה זמן.
אני ישר חושב שזה בגללי.

למה כל דבר אני לוקח אישי
העין דומעת,
הלב לא מפסיק להיפגע.

אני מרגיש כמו האיש ההוא במטווח
לא משנה כמה יגידו לי:
זה לא קשור אליך
אני נפגע
כי הכדורים תמיד פוגעים בי

נמאס לי מההתחשבות הזאת,
מהזהירות מסביב,
זה לא עוזר
זה רק מזכיר לי שאני חלש.

כותבים לי:
אם אתה תאהב את עצמך
גם אחרים יאהבו אותך.

ואז מגיע המחשבה
אז עכשיו לא אוהבים אותי ?

אני חושב יותר מדי
וזו הבעיה שלי
אבל אני לא מצליח לא לחשוב,
כי חינכו אותי שאם אתה לא חושב,
אתה טיפש, אתה לוזר.

אז אני חושב,
וחושב

ובינתי