לא טוב בכותרות

ציפור אש · 2026-02-20T06:59:15+02:00

השתחררתי מהאשפוז לפני שבועיים. ב "רימיסיה חלקית" הם קראו לזה, למרות שזו ממש לא רימיסיה, אני עדיין ברגרסיה. מאז השחרור קשה לי לכתוב (חזרתי ללימודים) ואני מזניח חלק ממטלות הקורסים, עושה מה שאני מסוגל אליו כרגע, שיותר מתאים לי. בקונטרסט, מה שאני כן מצליח לכתוב השתפר מאוד. על הסיפור האחרון שלי זכיתי לתשואות רבות מהמרצה ומהחברים, היא אמרה שזה סיפור מושלם וכדאי שאשמור אותו בתיקייה נפרדת, תיקיית סיפורים נפרדים שתשמש אותי כתיק עבודות לתואר הראשון שאני מתכנן להתחיל לאחר הגראז' בכתיבה יוצרת. אני מרגיש שמצאתי את הייעוד שלי, ספרות. מהבחינה החברתית החיבור שלי עם החברים לכיתה ועם החברים בגראז' בכלל השתפר מאוד, מצאתי את המקום שלי ביניהם. מעבר לכך, העמקתי קשר עם ידידה טובה ונכון להיום אנחנו מדברים כל יום, מעבר ללימודים. בעבר הייתי נמנע לדבר עם שותפים לכיתה מעבר לשעות הלימודים, חל שיפור. המצב הנפשי מידרדר לאיטו, אמנם עכשיו אני נעזר באחרים ונותן לעצמי להישען עליהם. הגעתי להבנה שלא כל יום צריך להיות "טוב", שמותר גם לסבול טיפה. שמותר לקבל את הסבל ואת השיעמום. אולי "טוב" לאו דווקא קשור לכמה נהניתי באותו יום, אלא במה הצלחתי. האם הצלחתי להתמיד? הצלחתי להבין מה שאני לומד? הצלחתי לחזק קשרים חברתיים? כנראה שיש גם לאלו משקל בהגדרת "יום טוב". אני צריך ללמוד לחמול לעצמי יותר ולטפוח לעצמי על השכם כשמגיע לי. בטיפול הפסיכולוגי אנחנו נוגעים סוף סוף במקור, בשורש הבעיה, בגרעין. מפצחים את קוד דה וינצ'י הזה, את האניגמה הזו ולומדים איך לקבל את מה שחוויתי ולהתמודד איתו.