בדידות - כמוני

אנונימי110 · 2026-03-01T20:35:35+02:00

שלום , אני בת 23 והמון שנים מגיל קטן אני סובלת מקושי.. אם זה חברתי, דיכאון, חרדה, בלבול, לחץ, קשב וריכוז שבכיתה ו׳ וז׳ לקחתי רטלין וזה עשה לי כאבי ראש וממש הייתי סגורה עם עצמי. איבחנו לי דיכאון וחרדה מגיל 15 ושם התחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות. ולאט לאט העלו לי את המינון וגם הוסיפו לי תרופות כיום כמן שאמרתי אני בת 23 ואני מרגישה שאני סובלת.. אגיד ככה: לפני שלוש שנים ניסיתי לעשות ניסיון אובדני, קפצתי מקומה רביעית מהבית שלי. שברתי את כל גופי אם זה גב ששם עשיתי ניתוח ראשון , אם זה שורש כף יד ימני, אם זה שברים בצלעות ובאגן, שבר ברגל ימין, שבר פתוח בקרסול (עברתי 4 ניתוחים שם, הניתוח האחרון עברתי ב2025 לפני שנה) אני הולכת לביקורות, הביקור האחרון שלי היה לפני כמה חודשים ובצילום ראו שהכל בסדר. אבל אני לא מבינה למה אני לא מתקדמת עם הפיזיותרפיה, אולי אני צריכה יותר-אולי אם אהיה בשיקום באיכילוב זה יתקדם , אני לא יודעת. יש לי שוב ביקורת בעוד חודשיים .עברתי גם 4 ניתוחים במרפק שמאל (הצד השמאלי נפגע יותר) יש לה עדיין מגבלה - לא מתכופפת ולא מתיישרת . לא נפגע לי הראש, אבל קורה לי לפעמים שאני חושבת למה לא מתתי. אולי ה׳ רוצה שאני אסבול בגלל זה הוא השאיר אותי במצב הזה, אחרי שנה אין כל כך שיפור בקרסול, אני הולכת עם קביים, כשהייתי בשיקום (הייתי שם כמעט 4 חודשים) והיה לי שם מאוד טוב, הייתי עושה כל יום פיזיותרפיה תרגילים הליכות יציאות לבית קפה/מסעדה באיזור. וכיום קשה לי, אני הולכת.. אבל כל כמה צעדים עוצרת וממשיכה, בקיצור בשיקום הרגשתי שאני מתקדמת יותר , יהיה לי במרץ שיקום יום איכילוב בלי לינה 12 מפגשים, ואם יחשבו שאני צריכה עוד אז יוסיפו לי כמובן. בקיצור עם השיקום הסתדרתי. אני מטופלת אצל פסיכאטרית פעם בחודש, ביקשתי פסיכולוג אמרה שתטפל בזה. פעם בשבוע יש לי פיזיותרפיה בקהילה. בקיצור אני שמחה שאישרו לי שיקום יום כי זה עזר לי שהייתי מאושפזת. אבל קשה לי ביום יום .. כמו שאמרתי יש לי פסיכאטרית פעם בחודש , יש לי המון סיוטי לילה חוזרים, כמעט על אותו נושא אבל חלום אחר, זה מפריע לי , לפעמים אני קמה בשינה ואני קצת בוכה ואז אני מצליחה להירדם.. אבל ביום יום לפעמים אני חושבת על הסיוטים האלה וזה עושה לי טוב נפשית. קשה לי מאוד עם הסיוטי לילה. אני כל הזמן חולמת שאני נכנסת לטינדר ואחי מגלה וכועס עליי או אמא שלי/משפחה כועסת ויש גם חלומות כאלה שמנסים לרצוח אותי אני מנסה להגן על עצמי כל הזמן בורחת מהם והחלום לא נגמר.. לפעמים הוא נגמר בטוב , אני פוקחת אצ העיניים קצת ושוב חוזר לסיום רע. יש לציין שאני לוקחת תרופות: פריזמה 60 מ״ג, ריקסלטי 3 מ״ג, וולבוטרין 300, אלה תרופות פסיכאטריות, הייתי ב2 אישפוזים 1 באיכילוב ו1 בתל השומר, לפני הפציעה שקרתה לי זה היה בתל השומר, אחר כך איכילוב(אחרי הפציעה) אני מחפשת נחמה, אני מרגישה בודדה מאוד, מחפשת נחמה אצל גברים בטינדר או בכל דרך אפשרית שתמלא אותי ואולי אני חושבת שאם יהיה לי בן זוג אני קצת ארגיש יותר טוב ושמחה בלב. אבל אני לפעמים גם לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, אני רוצה קשר רציני אבל המון פעמים מדרדרת לסטוצים או שזה יזום או שזה לא יזום. לפעמים אני חושבת על גברים מהעבר שהייתי איתם והיו לי רגעים כיפיים איתם. ולפעמים אני לא מצליחה לשכוח אותם והם עולים לי במחשבות. אני קצת השתפרתי יותר מפעם אבל עדיין יש בי משהו שלא פתור ולא מסתדר עם עצמי.. אני כן רוצה להבריא מה שקשה לי יותר זה מבחינה פיזית שגם באה לצד הנפשי. אחרי שנה אין כל כך שיפור ומתוך השנה הזו, 4 חודשים כמעט הייתי בשיקום מלא עם לינה. אבל שהשתחררתי לא קבעו לי פיזיותרפיה , רק אחרי חודש הייתי בפיזיותרפיה בקהילה אבל לא ברצף כי לא קבעתי תורים לפני, אבל בלי שום קשר לפיזיותרפיה הייתי צריכה לעשות פיזיותרפיה בעצמי , בלי שיתנו לי בקהילה, הייתי צריכה לעשות לבד ולא עשיתי, רק אחרי כמה חודשים נהיה לי פיזיותרפיה פעם בשבוע והייתי עושה הליכות (לא הרבה) אבל זה לא מספיק.. בקיצור המצב הפיזי שלי לא משהו, אני סובלת מכאבים, אני כל הזמן נכנסת לטינדר אולי מישהו עשה לי לייק ואפגש איתו אבל אני גם ככה לא יכולה להיפגש בגלל אמא שלי/המשפחה שהם יודעים מה עברתי והם לא רוצים שאלך סתם עם גברים ואפגע, אני מצד אחד מבינה אותם אבל אני מרגישה בודדה אין לי חברים/חברות כל הקשרים נותקו: מהגן/מועדונית/בית ספר/ שירות לאומי בתל השומר בחיל הרפואה (שתוך שבועיים בערך יצאתי משם) אני צריכה עזרה..