החיים תותים

הם אומרים, 

אבל התות הזה נרקב לי בידיים. 

הכל נראה ורוד מרחוק, מסנוור, 

אבל כשבולעים – זה מר. 

זה מר, 

כמו דמעות שקפאו על הלחי, 

זה מר,

כמו הבכי הזה שמתחיל בגרון,

ונגמר בלהב של סכין, דק וחד, 

חותך את מה שעוד נשאר שלם. 

אני יושב מול המקלדת,

וכל מילה מרגישה כמו מסכנות. 

אני מרחיב את הכאב, 

מותח אותו עד הקצה,

מתלונן על האתמול,

במקום להודות על העכשיו. 

כל וורס שאני צועק במקלחת,

מרגיש מזויף,

הדים ריקים של

מישהו שאני מעמיד פנים שהוא אני. 

אפילו בטיפול, 

מול העיניים המבינות האלו, 

אני מרגיש כמו שקרן מקצועי. 

כי בסוף, 

הכל מתקזז