קשה לנשום.. בין אבא לאמא והבית הקרוע, דואגת לאחי הקטן, אבל מי ידאג לי? לפעמים אני דומעת. לא בוכה, רק יורדות לי דמעות רגע לפני השינה. לפעמים אני בוכה כל כך שזה יותר צורחת מכאב, זוכרת את הצחוק האחרון שבו הייתי אני, איילה, פשוט צוחקת, לפני כמעט 3 שנים, בשמחת תורה. אני זוכרת ורוצה לשכוח אבל רוצה לזכור. הכאב משחק בין האבל והחלל, הבית המפורק, העבודה במשרות מלילה לצהריים לבוקר לצהריים ללילה. לפעמים אני בודקת חמש ושש ושבע פעמים ביום מה התאריך, אני לא זוכרת.. לא מבינה מה עכשיו ומה כבר קרה, מרוב העייפות אני הולכת כמו זומבית, והנה כבר 4 וחצי בלי