ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

אני מרגישה נורא לא טוב. 

ושהחיים סוגרים עלי ואין לי ברירה אלא פשוט לקום וללכת. החזקתי את עצמי עד עכשיו אבל די, אני לא מצליחה כבר ורוצה לסיים. אבל הפעם אם אני עושה משהו זה יצליח לי. לא רוצה לא עצות, לא תעשי כך לא תפני לזה. ויש לי פסיכיאטר, יש לי מטפלת. אבל הכל משתלט עלי. 

אני מרגישה פשוט רע 

אין לי יום כמעט בלי התקפי חרדה , אבל התרגלתי וזה בסדר מבחינתי ,

ועכשיו המקום שאני מטופלת בו בגלל הפרעת אכילה לא מוכן להמשיך את הטיפול אם אני לא משתפת את ההורים שלי בהתקפי החרדה ובסיבה שלהם 

ואני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת לספר להם 

אני מעדיפה להתמודד עם זה לבד , ואפילו לעזוב את הטיפול ולא לשתף אותם בזה 

אני מרגישה במילכוד , כי אם אני עוזבת את הטיפול אני אדרדר בהכל ואסתגר בבית ....

אחרי שנה וחצי אני הייתי השבוע בבית ליום אחד היה לאחותי בת מצווה והסכימו לי לבוא וואי חברים אני מישום מה היה לי כייף אבל רע לי אני בסערת רגשות חמורה לא מצליחה להירגע תעזרו לי קריטי

ויש לי מחשבות אובדניות אני מרגישה חרא

ההורים שלי תמיד מאשימים אותי ומענישים אותי בכול פעם שאח שלי הקטן בא להציק לי ולהרביץ לי והם תמיד לוקחים לי את הטלפון או נועלים את האינטרנט והם לא מבינים שאני שהוא מעצבן אותי אני צריכה להירגע ואני נרגעת דרך המסך יוטיוב, טיקטוק  מוזיקה וכשהם לוקחים לי את זה אז זה משגע אותי כי זה מרגיש שאם אני לא מושלמת אז על הדבר הכי קטן הם מאיימים שהם יקחו לי את הטלפון ובאמת שניסיתי לדבר איתם בכול דרך על זה וניסיתי גם לתת להם עצות על איך להיות הורים כאילו זה הגיוני בכלל שילדה צריכה להתנהג להורים שלה איך להתנהג. אפילו ביקשתי ללכת לפסיכולוג אבל זה לא עבד

יש לי שאיפות גדולות. הן יכולות לפעמים לעורר בי תסכול עצום. עדיין לא מצאתי דרך לחיות איתן בשלום. אולי אם אני אציב לעצמי מטרות קטנות וספציפיות ואצליח לעמוד בהן, זאת תהיה התקדמות משמעותית עבורי. וזה לא שאני לא עושה כרגע שום התקדמות, אלא שאין לי עדיין בהירות לגבי המטרות הקטנות והספציפיות שאני רוצה לעמוד בהן. כן יש לי כבר איזשהו בסיס שכולל בתוכו כמה מטרות ספציפיות, אבל אם אפרק אותן לתת-מטרות, אולי יהיה לי קל יותר. יש לי גם מטרות שהן יותר רוחניות ומופשטות, ואיתן אולי קשה לי יותר. בעצם, אפילו בקשר אליהן כבר התחלתי לאמץ לעצמי גישות ושיטות התח

אין לי כוח כבר. 

זה מרגיש כאילו זכיתי בלוטו שהפרס בו הוא סבל.

בפעם הראשונה שחתכתי, הייתי באיזור גיל 9 / 10.
זה הרגיש טוב.

זה הרגיש כמו לתת למישהו את מה שמגיע לו.

בגלל שזה מה שזה היה.

לאחרונה אני מנסה עוד דברים.

סכינים, מקלות, ציפורניים, קיסמים.

עד עכשיו תפסו אותי פעמיים.

צעקו עליי.

גרמו לי להבטיח שזה לא יקרה שוב.

התנצלתי בטח 20 פעם.

היום הם גילו.

(סיפור ארוך)

ופתאום אני שברירית.

פתאום הם זהירים לידי.

פתאום אני הילדה המהממת שהם אוהבים כל-כך.

מעניין למה... (ציניות)

שלום לך,

עד גיל 30 הייתי חרדי אדוק, ואז עברתי משבר אמוני וחדלתי להאמין בוודאות [ספק כן], אם כי המשכתי לקיים את המצוות בגלל המחוייבות המשפחתית.
איבדתי בבת אחת את משמעות החיים שהיתה לי [הייתי לומד כל היום מתוך מטרה מוצקה של בניית חלק עליון בעוה"ב, וכשזה קרס הרגשתי ריקנות גדולה]. 
אחרי אי אילו נסיונות פתחתי עסק שהצליח מאוד, והטירדה בעסק השכיחה ממני את חוסר התוחלת של החיים, אם כי זה כל הזמן ליווה אותי, ובזמני פנאי כמו שבתות הייתי נכנס לדיכאון והתכנסות.
לאחרונה, עקב דרדור ארוך ביחסים עם אשתי, היא לקחה ממני בהתחלה את העסק [בטענות של התנהלות לקו

למישהו יש רעיון מה אפשר לעשות בסופי שבוע? 

אני בת 15, כבר כמעט חצי שנה בתהליך של יציאה מהדת, שהדבר היחיד שיוצר אותי זה ההורים שלי, היה לנו קרייסיס בשבת ופשוט ברחתי מהבית לאחותי הנשואה ומרגישבה שהכל גדול עליי, פעם ראשונה אני צריכה לדאוג לעצמי לבד, גם אם יש מי שמבין, ואני מרגישה שאני מאבדת את זה ובא לי למותתת