הבעיה שלי היא שאני חושבת יותר מדי.
אני יודעת שיש לזה יתרונות, למשל, זה יכול להוביל לחשיבה מעמיקה ולחשיבה יפה לפעמים.
יש מצב שאני אצליח אפילו להתפרנס מזה או משהו כזה.
אבל יש לזה גם חסרונות, למשל, זה פשוט הרסני לפעמים! – אני לא באמת צריכה להרחיב בעניין הזה, נכון?
תענוג מטורף,
יש לי תסמונת קדם וסתית (לענייני זה אומר דיכאון, התעצמות כל דבר שלילי לפעמים לרמות מחרידות, עצבים ותשישות).
האבסורד הוא, כי החיים צריכים אבסורד,
שאני בכלל גבר.
לא ארחיב, אבל בגלל ההלכה (שאני נותן אחוזים גבוהים לאמיתותה, מהנחות לוגיות כאלה ואחרות) אסור לי לעבור התאמה מגדרית.
לפחות בינתיים לא ראיתי את ההיתר המיוחל.
אז בינתיים אני כותב לאוויר ב3 בלילה, מרגיש רע,
כל המטלות שנדחות ונדחות צועקות עלי מכל עבר.
ואני שולח את הדספוריה כפול התסמונת קדם וסתית שיענו להן במקומי.
נ.ב ובלי הצעה לטיפול תרופתי בתסמונת קדם וסתית, זה לא ה
אני אנצל את הגל החיובי שעליתי עליו ואכתוב שאמנם החיים לא קלים ואף אחד לא הבטיח לי שהם יהיו, אבל אני הולכת לנצח את הכל ויהי מה. אני באמת מאמינה בזה. עכשיו זה הזמן שלי לחזק את עצמי אז אני אחזק את עצמי ובגדול. אולי עוד מעט הגל הזה יחלוף אז שווה לפחות לנצל אותו עד הסוף 🌞
איזה משפיל זה שהבן אדם שמולך יודע שאין לך חברים נכון ? או שהחיים שלך עצובים כאלה בכיתה יא רציתי לעבור ביהס כי לא היה חברים ואז היועצת הזמינה אותי לשיחה אמרה לי בלה בלה בלה ואז היא שאלה אותי אם יש לי חברים מחוץ לבית ספר ואם אני יוצא עם חברים בחוץ ומבלה ואז אמרתי לה ישר כזה לא לא בצורה זריזה כזאת כדי שהיא תעבור נושא ואז שסיימנו תשיחה עברו לי אלף מחשבות בראש אמרתי לעצמי פאק פאק עכשיו היא תגיד למחנכת או לרכזת וכולם ידעו
( אגב בסוף לא עברתי כי ההורים שלי שיקרו לי נשארתי עד יב סבלתי ואין לי חברים או מישהו לדבר איתו עד היום )
הנה שוב פעם לא משנה מה קורה ההורים שלי שוב מאשימים אותי שוב ישר שופטים ישר מתלהמים ולא שומעים את הצד השני ( אני הצודק פה ) עוד מקרה שרק מחזק לי את התחושה שהם לא שמים עליי ועוד מקרה שמחזק לי את תחושת הבדידות ואחרי זה הם תוהים לעצמם למה אני לא משתף אותם בכלום ולמה אין לנו קשר חזק כמה פעמים הם אמרו שהם מתביישים בי אני לא יודע
אתמול אמא שלי שלחה בקבוצה של המשפחה תמונה של איזו שמלה שהיא הזמינה בשיין והתלוננה שהיא לא תלבש אותה כי היא נראית בה שמנה (יש לה המון אובססיות סביב השמנה והגוף שלה יחד עם שאר הבנות במשפחה, אני מדבר ברמה של ניתוחים פלסטיים וכדומה, אני יכול לחפור פה על זה עד מוצ"ש). בגלל שכבר הייתי מחוץ לבית ולא דיברנו כבר כמה ימים הגבתי לה בצחוק בשביל לשבור את הקרח: "תביאי את זה לי, יהיה מעניין" והיא הגיבה לי "כבר היית במסיבה, אין לך צורך בלבוש חגיגי" אז הזכרתי לה שבסך הכל היה מדובר במסיבת יום הולדת של אחיינית שלי למחצה שהיא בת 10. מפה לשם הסרוויס של הא
אני בוכה הרבה קשה לי אני צריה את ההורים שלי אבל הם מתו זה ממש קשה לי אני רוצה קשר קרוב ואין לי
הייתה לי מטפלת. מאוד אהבתי אותה. נראתה לי אישה נהדרת עם אישיות חזקה ויפה. היה לנו קשר יפה בטיפול: דיברנו וצחקנו. רציתי לשמור אתה על קשר והצעתי לה את זה כמה פעמים. היא בחרה לשמור על הגבולות המקצועיים ולא להישאר בקשר. זה העציב אותי מאוד, ועד היום אני מתגעגע אליה. באותו מקום טיפולי היה לי פסיכולוג חכם שהתגלה כאדם נורא והתעלל בי נפשית קשה במלים במשך שנות הטיפול כדי שלא ארצה קשר עם המטפלת, וזה הזיק קשה לתקשורת שלי עם אנשים. אני הולך ומשתקם מזה.
