ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

שנים שאני קופץ.

קפיצה גבוהה,

מלאת תקווה,

כמו שסיפרו לי.

ככה זה,

מהבור אל הגובה,

קופצים בכל הכח.

תחתית,

ואז כח,

ואז גבוה.

שנים שאני שומע,

את צליל התקווה-

ואחריו

זבנג הנפילה.

שנים שאני קופץ.

שואף לרגע

את האוויר של הדבר הזה,

הלא תחתית.

רק לשנייה,

לפני זבנג הנפילה.

שנים שאני קופץ.

שנים שאני מוכן אפילו,

להתענג

על זבנג הנפילה המחליא,

ובלבד,

שהאוויר של הלא תחתית,

יהיה כבר שלי.

תענוג מטורף,

יש לי תסמונת קדם וסתית (לענייני זה אומר דיכאון, התעצמות כל דבר שלילי לפעמים לרמות מחרידות, עצבים ותשישות).

האבסורד הוא, כי החיים צריכים אבסורד,

שאני בכלל גבר.

לא ארחיב, אבל בגלל ההלכה (שאני נותן אחוזים גבוהים לאמיתותה, מהנחות לוגיות כאלה ואחרות) אסור לי לעבור התאמה מגדרית.

לפחות בינתיים לא ראיתי את ההיתר המיוחל.

אז בינתיים אני כותב לאוויר ב3 בלילה, מרגיש רע,

כל המטלות שנדחות ונדחות צועקות עלי מכל עבר.

ואני שולח את הדספוריה כפול התסמונת קדם וסתית שיענו להן במקומי.

נ.ב ובלי הצעה לטיפול תרופתי בתסמונת קדם וסתית, זה לא ה

נכנסתי מתוך מצוקה, קראתי קצת פוסטים ישנים שלי.. לא רע, למען האמת 

מוצאת את האובדן כל יום מחדש

מקווה שאתה מושך באיזשהם חוטים כדי לעזור לי.. אבל אפילו רק לכתוב את המחשבה הזו מעלה בי גיחוך. 

ובכל זאת..

זהו האמת חשבתי לראות אם אני רואה פה שמות מוכרים מהתקופה שהיתי פעילה.. לראות מה מי מו נשמע.. לפעמים קצת מאתגר להכנס לפה ולשמוע את הכאב הגדול.. היתי רוצה לעזור. 

בגיל 5 למדתי שאני צריך לרצות את כולם וזהו, נמחק האני. גם בחיים לא דיברו איתי על רגשות. בבר מצווה אמא שאלה אותי אם אני מתרגש. שאלתי בתמימות, "מה זה אומר?" והיא חייכה.

בגיל 14.5 נכנסתי לישיבה וכבר בחודש הראשון נשלחתי לפסיכיאטר, כי אמרתי ליותר מידי אנשים שאני רוצה להתאבד. ההורים נבהלו, והלכו איתי לדוקטור מבוגר ומקריח. ציפו שאני אספר בפתיחות מול שלושתם מה אני מרגיש ומה עובר עלי, כשבקושי לעצמי אני מצליח לספר.

אז חרטטתי. וחזרתי לישיבה. ונשלחתי שוב. וחוזר חלילה.

ושלחו אותי למטפל רגשי שבמשך שנה וחצי, (בעיקר) דחף אותי לחזור למסגרת בכל מחיר והצ

היי,  אני מחסידות בעלזא, אני אנסה את מזלי, יש פה אולי עוד מישהי מהחסידות? אני מתנצלת מראש אם זה לא מתאים לשאול פה

כואב לי שאני לבד כואב לי לא מגיע לי 

היי, אני נשוי 14 שנה, השבוע נולד לנו עוד תינוק וכרגע יש לנו שניים. אחד ההורים של אשתי הגיע לעזור לנו עם התינוקת והוא עוזר לנו בניקיונות ובסידור של הבית. יש לי טיפה קנאה ביכולות שלו, אשתי מעריצה אותו. אבל בגדול יש לו גם נטייה להתערב באיך אנחנו מנהלים את הבית, זה הגיע עד לסידור המגנטים על המקרר. כרגע אנחנו עסוקים בלטפל בזעטוט החדש אבל זה מרגיש לי מאד מוזר שהוא מרגיש בנוח לנקות ולסדר דברים בצורה ספציפית וכך אני מרגיש שאני מאבד את הייחודיות שלי בבית שלי. בנוסף לכך, הוא מצליח לסרק את הילדה כמו שצריך וכשאשתי מבקשת ממני לסרק אותה אני מאד לא

תקופת בין הזמנים היא תקופה מאוד מאתגרת לנוער חרדי מתמודד, מצד אחד יש בה סוג של שבירת הכללים הנוקשים אבל מצד שני נורא קשה אחר כך לחזור לתלם, יש פה כאלה שמתמודדים עם זה?

מה עושים אם באלי למות?

כבר שנה ומשהו אני ככה

אבל לאט לאט זה יותר ויותר מתחזק

בשביל מה צריך להישאר בעולם הזה? סתם סובלים כאן

אין לי כוח כבר להתמסכן שאין לי חברים אבל אני ממש סובל מזה הנפש שלי ממש ברצפה נמאס לי לבכות כל לילה

האם שווה לחיות חיים אם נשים לא נמשכות אלי?

אני חווה דחיות כמעט כל חיי