מאמר על השפה העברית

פילוסוף רוחני · 2026-07-30T18:27:22+03:00

במאמר זה אנסה לבסס את הטענה שעברית שפה קרובה מאוד לאמת, לכנות ולישירות וזו מעלתה, ולהראות שהעברית מתרכזת באמירת הדברים בישירות ולא בהוספת סגנון ואופי. חלק מהטענות במאמר יתבססו על תופעות דקדוקיות וצליליות ידועות, וחלק יבטאו אבחנות פרטיות שלי. בעברית יש הרבה מם שהיא מלאה כי הוגים אותה בפה סגור, וריש שהיא שברירית, כי הוגים אותה בהרעדת הלשון, וזה תופס ביחד את כל טווח קליטת הצלילים ויוצר איזון והרמוניה. בעברית יש הרבה דיפתונגים וכיווצי מלים מסוגים שונים, למשל המלה "ילד" הופכת ברבים למלה "ילדים" עם תנועת שווא קצרה בהתחלה ליצור מצב של שני צלילים שלמים ולא שלושה. לכן המשחק המוזיקלי בה לא בתוך המלה אלא חיצוני בין הצורות. כך צורות הזמנים: עבר עם תוספת בסוף, עתיד עם תוספת בהתחלה, ובינוני שסוגר ומאזן בצורה "ים" ומשמש להווה בין העבר והעתיד ולשם עצם רבים. ו' ההיפוך המקראית העבירה בין צורות שסומנו כעבר ועתיד, והדגישה את המוזיקליות. הרבה תבניות ומשקלים בעברית משתמשים בהיגיון צלילי שמתאים למשמעותם. המם המלאה נוטה לציין שמות עצם, והתיו הקצרה נוטה לתאר עשיות ופעולות כמו הפועל "לעשות" עם השין הדומה לתיו במצלול. הברה פתוחה כמו A בדרך כלל מציינת פעולה אקטיבית וחזקה, והברה נמוכה כמו E בדרך כלל מציינת משהו סביל לפעולה, כמו שם. צורות פעיל כמו "PIEL" נוטות להיגמר בתנועה נמוכה של התוצאה הסבילה, ואילו צורות סביל כמו "PUAL" מתחילות בהברה סגורה יחסית ונפתחות אל הפעולה. הצורה "MAFEL" למכשירים מתחילה במם של שם עצם עם A אקטיבית כשם מכשיר שעושה פעולה, ואחר כך יורדת בתנועה למצב סביל לפעולת המכשיר. הצורה "MIFAL" לתיאור מקומות מתחילה במם בתנועה סגורה כהימצאות בתוך מרחב ונפתחת לתיאור היחס בין העצם והמקום. הצורה "KATIL" לתיאור זמנים מתחילה בתנועה פתוחה שמבטאת פעולה הנעשית תוך כדי זמן, ויורדת למצב פסיבי של תוצאתה בעתיד. הצורה "KATOL" לתיאור צבעים, תכונות חזקות ושמות פועל מתחילה בהברה מאוד פתוחה וממשיכה בהברה פתוחה אבל קצת פחות. היא מתארת קידום מתוך מצב אקטיבי שיוצר תכונה. הצורה "KATTAL" לתיאור מקצועות משתמשת בדגש ובשתי תנועות פתוחות להדגיש עוצמת פעולה. הצורה "KITEL" לתיאור מומים משתמשת בהברות יורדות. הצורה "KATELET" לתיאור מחלות יורדת מהברה פתוחה וגבוהה לתנועות נמוכות מאוד כמעבר הגוף הבריא למחלה. הצורה "KTELA" יוצאת מתוך הברה נמוכה לעבר הברה גבוהה ופתוחה לתאר מבנה או רעיון שיוצאים ממנו דרך חלקיו החיצוניים. הצורה "TAKTIL" מתחילה בתיו של פעולה עם תנועה פתוחה ואקטיבית, ויורדת אל תוצאה ובכך מתארת מבנה או מערכת שבתוכם נעשית פעולה. שמות הגופים דומים לצורתם, אני אעשה מתחיל באלף, אתה תעשה בתיו, אתם עשיתם נגמר במים, אתן עשיתן בנון, אנחנו עשינו בנון. ה' הידוע והפועל להיות חסרי עיצור וראשוניים. המלה "את" מעבירה ומבדילה בטבעיות בין חלקים תחביריים. מלים כמו מה, מי, אם, הן במים המלאה, וגם מלים מורכבות אבל בסיסיות מבחינת משמעות כמו ים, אדמה, אדם, מים, עם, שמיים. כיום אין ו' ההיפוך, אבל מילת השעבוד "ש" יוצרת תפקיד דומה לה בדרך מעניינת: היא אמנם לא ממש משנה את הזמן אבל מעבירה את ההתייחסות בין עבר לעתיד בצורות כמו "אמר שיעשה", ויש צורות שמקצרות מבני שעבוד למלה הפשוטה "ש" במקום "כדי ש" , "כאשר" או "מפני ש". בנוסף יש צורה עממית חשובה, שבה "ש" משמשת להפניית ההוראה לגוף שלישי "שיעשה". גם מבחינת העיצורים שבונים את המלים עצמן, יש בעברית כנות וישירות רבה. הצלילים בעברית מוסרים את המשמעות ואת האסוציאציה בדרך ישירה, פשוטה וחזקה. המלה "גל" משתמשת בלמד המתגלגלת שהוגים ע"י השארת הלשון על החיך, ובגימל העמוקה. המלה "רצון" משתמשת בריש הרוטטת ובצדי המתפרצת, שהוגים ע"י הוצאה מהירה של הצליל השורק לעומת סמך ושין שנחשבות יותר שקטות. המלה "קול" משתמשת בקוף החזקה ובלמד התנועתית. המלה "משטרה" משתמשת בטית הקצרה והעמוקה היורדת לריש שברירית כמכה. המלה "כסף" משתמשת בסמך השורקת שיכולה להזכיר נציצה ורשרוש כסף, בפא הכוחנית פנימית ובכף הכוחנית. לעומת המלים באנגלית שמתארות את הרגש באופן פשוט ואסוציאטיבי וגם כן טוב מאוד, בעברית מתואר הרגש בדרך אמתית. המלה "שביל" משתמשת בלמד המתגלגלת ובבית הפנימית. המלה "דרך" משתמשת בריש ובכף הקשות שיוצרות תחושת כוח של גודל ואורך, ובדלת הקצרה לתאר את מיקום העובר בדרך. המלה "אור" משתמשת בריש השברירית לתאר את הקשר של האור לצורה המרחבית שהוא מעביר. עוד דוגמא למלה חזקה בעברית היא המלה "עובד" שמשתמשת בבית פנימית בתוך העבודה ודלת כתוצאה, ודומה למלה "לומד", ובאמת יש קשר חברתי בין שתי הפעולות. ההרמוניה שקיימת בעברית בין אותיות כמו מם וריש, מתבטאת גם בחלקים אחרים שלה. למשל המלה "חבר" והמלה "אויב" מהצד הנגדי משתמשות בבית הסגורה והמלאה, וזה יכול לבטא את קשר המושגים האלה לרגש פנימי בלב. המלה "עונש" לעומת המלה הנגדית "תודה" משתמשות באותיות קצרות, ואילו המלים "נקמה" ו"גמול" משתמשות במם המלאה. נקמה היא עונש שקרוב יותר לאדם שנוקמים בו כי הוא נעשה ישירות על פעולה שעשה לנוקם, וגמול קרוב יותר לאדם הגומל לעומת תודה שנעשית ישירות עבור מה שנעשה לנותן. לכן נקמה וגמול הן באמצע הדרך בין עונש ותודה. מלים לצבעים חמים כמו אדום, כתום וצהוב משתמשות באותיות שנהגות בחלק החיצוני של הפה, ומלים לצבעים קרים כמו ירוק, כחול וסגול משתמשות באותיות שנהגות בפנים. האות המלאה מם משמשת הרבה לשלמות ולטוב כמו חום, מחמאה ונחמדות. האות הקטועה ריש מבטאת חוסר שלמות ולכן משמשת הרבה לרוע, גם בעברית וגם באנגלית. האות ריש בגלל שבריריותה משמשת הרבה לתיאור דברים חלקיים. הצירוף הידוע פר משמש בעברית לשורשים המתארים פעולות פירוק, הפרדה וחלוקה. הרבה קבוצות של דברים משתמשות באות ריש לבטא את חלקיהן, כמו: נער, גבר, בחור; דרום, מזרח, מערב; בוקר, צהריים, ערב; עיר, כפר, ארץ. הרבה רעיונות הקשורים לחברה, לאישיות ולרגש נאמרים בעברית באות שין. למשל: איש, רגש, נפש, נשמה, תחושה, משטרה, ממשלה, שלטון. כיום משתמשים דוברי העברית בצורות עממיות כמו "אני אעשה" במקום "אעשה". אולי זה כי הגוף הראשון הדובר מחליט בעצמו מה לעשות ואיך לפעול, ולכן קשה ליצור מצב שהוא ייתן לעצמו הוראה. צורת העתיד של גוף שני קשורה במשמעות לציווי, עוד מהעברית המקראית שבה למשל נאמר "ואהבת" כציווי לאהוב. התחביר העברי המודרני שואף קדימה אל הפרדת המושא הישיר בעזרת הצורה "את", השייכות בעזרת הצורה "של", וצורות העתיד. העברית נחשבת לשפת הקודש, ולכן בה נכתב התנ"ך. אולי חלק ממה שהופך אותה לשפת קודש הוא שהיא מאוד הרמונית, אונומטופאית וישירה. העברית גם שפה מאוד עתיקה, ויש בה שורשיות דקדוקית חזקה ומבנים דקדוקיים מעניינים. העברית המקראית נחשבת לדעת הרבה אנשים כיפה מאוד. כיום הדיבור העברי שונה בתחביר ובצורת השימוש, אבל לדעתי הוא מנצל את מעלות השפה הזאת בדרך חדשנית וחשובה, השואפת להתחבר עם השפות המודרניות יותר הקיימות בתקופתנו.