מרגישה אבודה- סליחה מראש על האורך של המכתב

יעל19 · 2013-01-20T21:37:42+02:00

שלום, אני לא ממש מבינה איך הגעתי למצב של לכתוב בפורום כזה. כביכול אין לי שום סיבה להרגיש לבד.. יש לי אחים שיש לי קשר מאוד טוב איתם, ו"חברים" שאוהבים אותי ואכפת להם ממני. אני כותבת חברים במרכאות כי אין לי באמת אדם אחד בעולם שאני מרגישה שאני יכולה להודות בכל החולשות שלי בפניו, והאמת שאפילו לא בפניי עצמי. לפני כמעט שנה חוויתי פרידה קשה מבן זוג, גרנו ביחד ואני הרגשתי שהכל הולך בסדר, מאוד אכפת אחד מהשני ושנינו רוצים את הזוגיות...... כזאת אני, אני מעדיפה לתת אמון מלא באנשים, כי לחשוד ולעשות חישובים דורש ממני הרבה אנרגיות בחיים, ואני מרגישה שהחיים לא שווים כשאתה לא סומך על מישהו ומשחרר מדאגות. אבל גם מערכת היחסים הזאת בהסתכלות לאחר הייתה אשלייה, כי גם עם בן הזוג לא הרגשתי שיש לי אפשרות להיות שבירה ופגיעה. בסופו של דבר זה נגמר בפרידה מצידו, ללא כל הסברים נוספים מעבר ל"אנחנו לא מתאימים", כך מצאתי את עצמי באמצע שנת לימודים באוניברסיטה אורזת את חפציי מהדירה המשותפת והולכת ברגליים כבדות לדירה חדשה ולחוסר וודאות ותחתית נפשית שגם היא הייתה חדשה. תמיד הייתי אדם כבד, חושב יותר מדיי דואג יותר מדיי, חרד לגורל יקיריי, ומשתדל לא להדאיג אותם בחולשותיי. נישואיהם של הורי תמיד היו קשים, ולא יכולה לומר כי גדלתי אל תוך יציבות נפשית גדולה, גדלנו בתחושה של קפיץ דרוך, וחוסר הוודאות בנוגע לריב הבא שלהם היה תמידי- כל רגע היה יכול להתפוצץ שם משהו (בין הוריי), כמובן שאין לי שום דרך לקשר בצורה ישירה בין זה לבין מי שגדלתי להיות, אבל אני ללא צל של ספק בנאדם דרוך, עצבני, ומודאג. כמעט אף פעם לא שמחה באמת. הדאגה והטיפול בנו תמיד היו ועדיין בראש מעיינהם לא סבלנו מהזנחה כלשהי. אבל גדלנו לתוך מציאות של אבא עצבני עם התנהגויות אלימות (לעולם לא מכות) ואמא שהיא אישה חזקה אך מולו תמיד הייתה נראית קטנה וחלשה, וכך גם הייתה פעמים רבות. לאחר הפרידה, כמו שאמרתי פגשתי מישהי חדשה בתוכי- רמות נמוכות מאוד של אדם. חוסר יכולת לאכול לשתות לישון לחייך או אפילו להריפ את הראש לזווית של להיישיר מבט לאנשים שהיו סביבי. הייתי בן אדם שבור, איבדתי כל חשק לחיות ולא האמנתי שאני מסוג האנשים שמתאימים לחיות בעולם הזה. ואני עדיין לא מאמינה בזה. העולם הזה כבד עליי, יותר מדיי משקעים יותר מדיי פחדים, יותר מדיי סבל נפשי. עברה כמעט שנה מאז, ואני יכולה לומר שיצאתי מזה הרבה בזכות האנשים שהיו סביבי. שישבו לידי עד שאני יאכל, ואפילו חברה שבאה פיזית להוציא אותי מהמיטה בתוקפנות ו"חוסר רגישות" כדי שאני אפסיק לרחם על עצמי- וזה עזר, לפחות במישור הנראה לעין. נכון להיום אני מרגישה פשוט לבד. אני מרגישה שאני לא יכולה להודות בפני אחרים שאני שבורה, שאני עדיין שבורה. שקשה לי שאין לי כוח לקום בבוקר שבא לי למות, שאין לי כוח לחייך. אני מרגישה שאני צריכה לשחק משחק שהתגברתי. אף אחד לא דורש ממני לשחק משחק, ובטח יש אנשים שיתמכו בי ויעזרו לי, אבל אני פשוט לא מסוגלת לספר ולשתף. אני רק רוצה למות או שהבוקר לא יגיע כי אין לי כוח להתמודד עם עצמי. אני יושבת פה ובוכה וכותבת לתוך מחשב ואני פשוט מרגישה ייאוש שהגעתי לסיטואציה הזו, וגם פה אני מרגישה שאין מילים שיצליחו להעביר את מה שמתחולל אצלי בנפש. האבסורד הוא שאני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה. ואני מודעת לחשיבות של לדבר וכמה זה יכול לפתור. אבל אין לי אמון באנשים שהם לא המשפחה שלי, גם לא בחברות שהיו שם בשבילי במצבים קשים- קשה לי לסמוך עליהם עד הסוף. ועל המשפחה שלי אני לא רוצה להכביד, אני לא רוצה לצער אף אחד. הלוואי שיהיה מישהו שיגיד לי שיש אנשים שהעולם הזה פשוט גדול עליהם וזה בסדר להרגיש שאתה לא מסוגל להתמודד עם כל מה שהולך לבוא עלייך בחיים. אני פשוט מרגישה שכל החיים שלי אני ירגיש לבד...... אנשים נעזרים בי ונתמכים בי על בסיס יומיומי, ומתייעצים איתי לגבי חייהם. אבל אני....... אני פשוט לא מסוגלת.