אני יודעת שזה יגמר רק כשארצה שזה יגמר. לא שטוב לי במצב הנוכחי… אבל זה מה שאני מכירה. זה מה שמרגיע. שנותן לי תחושה (כל כך שיקרית) של רוגע, שליטה.הצלחה מסויימת. אבל הכל בו בזמן סוער ומכאיב. כואב לי. לא מסוגלת להתמודד יותר.הכל חסר משמעות. לא מוצאת שום טעם לחיים ופשוט מרגישה אבודה, מנותקת..מפוחדת…לא מסוגלת ״לוותר״ על ההפרעה כרגע.להיפך, אני לגמרי מחבקת אותה אלי.חזק חזק.מוצאת את עצמי תוהה עד כמה טיפול חדש ונוסף יהיה יעיל. הרי אני לא מוכנה לזה עכשיו.בעצם, מתי אי פעם הייתי מוכנה? שקר. שקר לעצמי,לסביבה למטפלים. אף פעם לא באמת הייתי מוכנה להתנת