T Edit . לא לרצות ללכת ליום הולדת של חברה כי נשב בבית קפה וזה מלחיץ כי לא נראה לי שאוכל והמבטים ואם ישאלו…? לקבל מחברה הודעה בה היא מבקשת שאוכל לפני שאגיע, או אחרי, העיקר שאוכל. לגשת למורה לביולוגיה בסוף שיעור רבייה, לשאול האם ביוץ שנדפק יכול לחזור לעצמו ולהיות תקין ובסדר, ולקבל בתגובה מבט חם, חצי מרחם חצי דואג ומאד אכפתי, ואת התשובה "יהיה בסדר טלי, היום טיפולי הפוריות מצויינים ומאד מצליחים. אל תדאגי, בעז"ה יהיו לך ילדים ויהיה בסדר." (היא מורה שלי כבר שלוש שנים ולפני שבועיים היה מקרה מביך ומוזר בו בעקבות משהו שלמדנו אמרתי שאפסיק לאכול והיא נלחעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 8 תגובות . <p>לא לרצות ללכת ליום הולדת של חברה כי נשב בבית קפה וזה מלחיץ כי לא נראה לי שאוכל והמבטים ואם ישאלו…?<br /> לקבל מחברה הודעה בה היא מבקשת שאוכל לפני שאגיע, או אחרי, העיקר שאוכל.<br /> לגשת למורה לביולוגיה בסוף שיעור רבייה, לשאול האם ביוץ שנדפק יכול לחזור לעצמו ולהיות תקין ובסדר, ולקבל בתגובה מבט חם, חצי מרחם חצי דואג ומאד אכפתי, ואת התשובה "יהיה בסדר טלי, היום טיפולי הפוריות מצויינים ומאד מצליחים. אל תדאגי, בעז"ה יהיו לך ילדים ויהיה בסדר." (היא מורה שלי כבר שלוש שנים ולפני שבועיים היה מקרה מביך ומוזר בו בעקבות משהו שלמדנו אמרתי שאפסיק לאכול והיא נלחצה ולקחה אותי לשיחה ואמרתי לה שאפשר לנשום. אני בסדר, אני אוכלת, אני מתמודדת עם זה והכל בסדר…)<br /> לשמוע מחברה טובה על זה שמצד אחד לפני חודשיים הייתי במצב נוראי וזה לא סימן טוב שהגעתי לשם, ומצד שני היא לא לחוצה או באמת דואגת, כי היא יודעת שאני תמיד אקח את עצמי בידיים בסוף ואציל את עצמי. "האדם היחיד שלא מאמין בך, הוא את."<br /> לקבל דף על כך שבשבוע הבא יש סיור בביולוגיה ולהתחיל לדאוג אם אוכל או לא, ולעשות הכנה נפשית לזה שכן.<br /> להבין שאני עוד מעט בת 18, ברשות עצמי, ועוד חצי שנה יוצאת לחיים, ולהילחץ קצת, כי אני לא מסוגלת לעשות את הדברים הכי פשוטים בלי לפחד… בלי לרצות להרעיב.<br /> .להתעסק באוכל, לרצות להרעיב, כ"כ כ"כ לרצות לזרום עם ההפרעה… כי גם ככה אני משוגעת וזה לא שאצליח לצאת לעולם, ואין לי מה להפסיד…<br /> להבין שאני לא בריאה נפשית וזה תוקע אותי בחיי היומיום- לא מצליחה לקבל החלטות פשוטות כמו מה לשתות, איזה ספר לקרוא,לאן ללכת… וחוטפת התקפי חרדה. לא להצליח לחשוב אפילו על פרויקט הגמר שלי. לרצות להתכרבל בחרדה ובבית במקום לצאת עם חברות (אבל אני לא נכנעת, לא לחרדה ולא למשהו שהוא כנראה סוג של דיכאון קל, וגם לא לאנורקסיה. אני יוצאת עם חברות, נהנית ובמקביל קצת סובלת, אבל בעיקר נהנית לצד הפחד כי אני בת 17.9 והדברים הקטנים האלה קשים, ואני כבר לא יכולה לאכול ליד חברןת בסיטואציה לגיטימית)<br /> ובכל זאת- להשתיק את הקולות ולאכול ואז לכעוס כי אכלתי. להתלבט בין הרצון לרדת לחובה לעלות. להרגיש שמנה, לרצות ולא לרצות להתעסק בענייני דיאטות. להיות לא מרוכזת בעליל בדברים כי אני מנסה כל כך חזק ואין לי ביטחון. לרצות להתעמל. לארגן ערב כיתה ולמות מפחד כי יהיה שם אוכל- ואם אפשל ליד המחנכת? ליד החברות? האם אוכל בכלל?<br /> ודי כבר, עוד רגע שמונה עשרה, עוד שלושה שבועות אני שנתיים מחוץ לבי"ח וחלאס. מיצינו. נמאס לי מזה. נמאס לי מהבור הזה, מהמערבולת הסוחפת של מחלות הנפש שלי. נמאס לי להיקרע בין הטירוף לשפיות. נמאס לי להרגיש את הנפש החולה שלי ולנסות לדרבן אותה להיות נורמלית, לצד זה שאני חופרת לה שהיא בסדר כפי שהיא,שאני בסדר כפי שאני וזה עקב האכילס שלי ואני מתקשה בזה וזה בסדר כי זו ההתמודדות שזכיתי לה.<br /> לתפוס את עצמי חזק ולהשתדל לא להרעיב, לא להגיע לסיטואציה בה הרעבה היא אפשרות, ולדעת שמשהו מתקרב- או נפילה או נסיקה אדירה למעלה.<br /> להיות גאה בעצמי על זה שאני ממשיכה בחיוך למרות הקושי, ומצד שני להתעצבן כי אני צריכה בכלל להיאבק על שטויות, כאילו שאני שוב בת 14.<br /> ועוד שנייה אני בחוץ ומה אז? איך אצא מהבית כשאני לא רוצה לאכול חצי מהזמן? איך אצא כשסביר להניח שבטווח של החצי שנה, לא הOCD, לא החרדות ולא האנורקסיה, יעלמו.<br /> אני רוצה להיות בגילי אבל מרגישה שאני עדיין ילדה. אני צריכה עוד שנה בבי"ס, עוד קצת זמן כי אני עדיין לא בשלה.<br /> ואני מפחדת וברור לי שפחד אומר להסתער בראברק ולנסות ולא לוותר. לאכול דווקא כי זה קשה, לצאת מהשגרה דווקא כי זה מלחיץ, לנשום עמוק דווקא כשאני רוצה לצרוח מהחרדה… לקבל החלטות… טוב, כאן, כמו עם הלאכול מחוץ לבית, אני נתקעת. ממש ממש נתקעת.<br /> ואין למי לפנות ואין מה לעשות ואין לי כוח להציק לאנשים כי זה סתם, באמת שזה שטויות.<br /> זהו. </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה