tali100

לפני שבוע התחלתי לקחת טגרטול (הפסיכיאטרית רשמה כמובן... כדי לייצב את מצבי הרוח של הציקלותימיה והבורדרליין). לפי ההוראות כל יומיים הייתי צריכה להעלות במינון. היום הגעתי ל400 מ"ג, המינון הסופי שלי. שעה אחרי שלקחתי את הכדור של ה200 בבוקר התחילו לי סחרחורות נוראיות ודיכאון... כמה זמן אחרי הדיכאון נהייתי בhigh מטורף- לא הפסקתי לצחוק ולומר שטויות ולא שלטתי עצמי בכלל (רק זוכרת שאמרתי לכל מי שעבר לידי שאני אוהבת אותו וכמה שטויות אחרות)... אחרי שעה או שעתיים כאלו חזרו הסחרחורות וחזר הדיכאון והתחלתי לבכות ולישון כל הזמן... המצב היה מזעזע ולא הצעוד...

"זה אפשרי, יש חיים אחרי האנורקסיה," היא הבטיחה לי וליטפה בחיוך את התינוקת שלה. הבת הקטנה בין ארבעה ילדים. "אני לא יכולה לומר לך במה לבחור, אבל... הייתי שם. גם אני העדפתי למות מאשר לחיות עם האנורקסיה. אני יודעת איך את מרגישה. אני לא אספר לך מה עשיתי כדי לא להכניס לך רעיונות לראש, אבל הייתי שם."
יפהפייה, בת שלושים וקצת, אמא לארבעה, היא ישבה על הספה בסלון שלה, עמדה במטבח שלה, מקשיבה ומשמיעה. היא עמדה שם ןהןכיחה שאפשר גם אחרת.
"אני מאמינה בך שאת יכולה, את מנהלת חיים מלאים עם האנורקסיה ויש לך כוחות מטורפים, אז מי יודע מה תצליחי לעשות בלעדיה?עוד...

היא עברה מולי במדרגות בקייטנה. היא, עלתה למעלה עם החניך שלה, מדריכה; אני, עוזרת רכזת קבוצת בוגרים ורכזת מתנדבים, ירדתי למטה, לבדוק אם אני יכולה להוציא את החניכים שלי לטיול. המבט שלי נפגש בשלה, מבט מלא אחריות מול מבט מורעב, מבט מלא כמיהה, מבט אטום וריק, נטול כל שמחת חיים, מבט מיואש, מבט כועס ושונא המנסה להרחיק מעליו את כולם. אותו המבט שהיה לי בעיניים כל כך הרבה פעמים. אותו המבט שגורם למחנכת שלי מכיתה ח לתפוס אותי לשיחה, לצעוק עליי (ובחודשים האחרונים גם כמעט לבכות) שאוכל. אותו המבט שמסמל שעמוק בפנים, ובעצם לא כל כך עמוק, מתנהלות מלחמות עוד...

כבר לא יודעת מה נכון ומה לא. תקועה בין הפטיש לסדן. בין השחור ללבן. שחור- לא אוכלת. לבן- אוכלת. שחור- במצב רע, לבן- במצב טוב. שחור- מרימה ידיים, מתאבדת. לבן- ממשיכה להאמין שאין דבר כזה חלום גדול מדי, מאמינה שאצליח, ומצליחה חקטןף ניצחון אחר ניצחון, מסתערת על העולם בדרך בה רק אני מסוגלת להסתער עליו.
מצד אחד אני חיה חיים מדהימים, אני מדהימה. המדריכה שלא מוותרת על אף חניך וכולם אוהבים, השמיניסטית המובילה שכולם אוהבים ומכירים למרות שיש 1208 תלמידות בבי"ס. זו שתמיד תהיה שם, תצחיק, תחבק, תתמוך, תקשיב, תייעץ, תארגן, תוביל... זו שאי אפשר להישאר עוד...

כולם מחכים. מחכים שאומר "כן", שאוציא מהפה את ההסכמה לטיפול, את הבקשה לבקש עזרה.
והמחזור שלי לא מגיע וזה האיחור הכי גדול שהיה לי אי פעם. יותר גדול מהתקופה בה לא אכלתי כלום, בגיל שתיים עשרה-ארבע עשרה. יותר גדול מתמיד. בהתחלה לא דאגתי, לא הרגשתי כלום. לא היה לי אכפת. בשבוע שעבר, בשיא אירועי פורים באולפנית, התחלתי לדאוג קצת מזה שאני לא דואגת. לא אכפת לי. אני לא מתגעגעת אליו, לא רוצה. וזה מדאיג אותי. מאד. עכשיו אני קצת דואגת. היינו השבוע בקבר רחל ופשוט עמדתי שם ובכיתי.
העניין הוא שבעוד חצי שנה? אין לי מה לעשות עם עצמי. אני מסיימת י"ב ואין ליעוד...

אתמול סולקתי מבי"ס. היועצת התקשרה לאמא שלי, ואחרי דרמות, הועפתי למיון כדי לראות פסיכיאטר באופן דחוף, שיעריך את מידת הסיכון שלי.
ישבתי חמש שעות בגהה, בתנאים נוראיים. מוקפת בחולי נפש. רואה דברים שאני צעירה מכדי לראות. לא מעכלת. לכודה ונעולה ויש מצלמות במעגל סגור.
דיברתי רק אחרי שהפסיכיאטר הבטיח שלא אאושפז או אחוייב במשהו. הוא היה בהלם מההתמודדות שלי עם האנורקסיה כבר ארבע שנים, לבד. כמובן שבמקום הוא אבחן את הבעיות הרגשיות שלי... אמרתי לו שאני לא יודעת אם אני הולכת לפגוע בעצמי ושבכל מקרה לא אענה לו, כי אני לא רוצה לחיות עם השגחה. אני רק רוצעוד...

כשאני לא מעסיקה את עצמי עד מעל לראש בהכתרה ןבבי"ס... כשאני עוצרת לנשום... הדיכאון, החרדות והאובדנות מציפים.
אני לא רוצה לחיות ככה.
לא רוצה לקום בבוקר מתוך התקף חרדה. לא רוצה להדחיק רגשות. לא רוצה לחוות עשרות התקפי חרדה ביום ולשים לב שאני לא נותנת לOCD להשתלט. לא רוצה להיאבק על כל ביס. לנצח.
לא רוצה את החיים האלה.
אני רוצה את המסלול שמגיע לי ("מגיע" פחח, לא מגיע לנו שום דבר) אחרי כל מה שעברתי ונאבקתי... שירות לאומי רגיל באושר, ללמוד, להתחתן, ללדת, לחנך... לא בלי קשיים, אבל בלי אשפוזים ופגיעה עצמית ומחלות נפש וחרדות... המסלול המדהים והפשוט עוד...

מה יהיה םע שנה הבאה? מסתובבת בכל הארץ, מתה מפחד לפני כל ראיון, כדי לא לשקר כותבת "עבר של אנורקסיה" ואם הרכזת רומזת שלא מפריע לה, אומרת שבתכלס זה עדיין כאן ויש תקופות קשות. היום נמאס לי מהשקרים, והיא הייתה מדהימה, ופשוט אמרתי לה.
"אין לך כבר התקפים, נכון?" שאלה.
"יש לי. המון. כל הזמן. אני נאבקת על רצון לחיות, לאכול..." אמרתי בפשטות. "וכן, אני מתה מפחד משנה הבאה. מודה- לא יודעת מה יהיה, ברור לי שלא יהיה פשוט... מקווה לטוב... יש סיכוי לא רע שאגיע לדירה וארעיב את עצמי... זה כל הזמן קורה- אני בשלב שבו זהו, זה לנצח. אלו החיים שלי, אני אצטרך לעוד...

היום אני חוגגת ארבע שניםת אני בת ארבעת ואני בהלם. הצלחתי להיאבק ארבע שנים!!בלי אשפןז, בלי טיפול ובלי כלום. ארבע שנים של מלחמה בלתי פוסקת והאנורקסיה עדיין פה ןמחר אני בת 18, חוקית לכל דבר ועניין.
כתבתי מכתב תודה לבחורה שמלווה אותי לאורך כל הדרך הזו, המחנכת שלי מכיתה ח-ט, שבזכותה אני פה...
ואני מחכה לתגובה.
ובעצם, אני מחכה לזמן לכתוב פה את כל מה שאני מרגישה.
אבל... ארבע שנים, וואו.

ואני עדיין כאן, ונרשמתי לסיירות לשירות הלאומי הערב. ואני בהלם.

אני ממלאת את היומיום שלי בכל כך הרבה פעילויות. דואגת להכתרה, דואגת להתרוצץ ממקום למקום, דואגת לרוץ ולצחוק ולהקיף את עצמי בבנות שרק מחכות שאגיד להן מה לעשות. דואגת להקיף את עצמי בעבודה, לשקוע בעבודת הבמאות, בעבודת הבחורה התותחית מהשמינית שמקפיצה את כולן. דואגת לשבת בישיבות צוות ולדאוג להכל. דואגת לקחת על עצמי עוד דבר ועוד דבר.
הכל, רק שאתמלא בשמחה. הכל, רק שאתמלא בלמה לחיות. הכל, רק שאתמלא ולא אחשוב או ארגיש.
כי ברגע בו אני עוצרת לנשום, ברגע בו אני נותנת לעצמי להבין, החרדות מגיעות, והאמת מכה בי- שמינית, סיום, שירות... רק לכתוב את המילים עוד...

יש כרגע, יותר מדי דברים שמציפים. זכרונות, מחשבות, רגשות, פחדים... והרצון לברוח לאוכל חזק. וכל משפט מהווה טריגר, וכל רגע מהווה אתגר.
בפעם הראשונה בחיי סיפרתי למישהו על מה קורה בבית באמת. לשלוש, ליתר דיוק- ליועצת, למחנכת שלי מהחטיבה (שנורא דואגת לי באופן כללי וכרגע בכלל והיא שמה עין עליי, מחפשת כל הזמן את הסימנים לזה שאני לא אוכלת כדי לתפוס אותי ולשמור עליי. נורא דואגת שיהיה לי טוב, שאשמח, שארגיש בטוחה ורגועה...) ולמחנכת שלי, הבוקר, אחרי שהמחנכת מהחטיבה התעקשה שהיא צריכה לדעת ואמרה לה לדבר איתי דחוף.
והפער בין מה שהוא אומר עליי לבין מה שהעוד...

יש לי מחר שקילה ואין לי כוח.
החיים שלי נודדים בין הצלחה מטורפת לכישלון עמוק.
ארגנתי בעצמי שבת ל-130 בנות מהאולפנית ושלושים אנשי צוות. מה שאומר שעבדתי כמו מטורפת 24/7 בשבוע האחרון.אפילו ישבתי בישיבות הנהלה... אני כבר חלק בלתי נפרד מהצוות ומההנהלה בבי"ס.
הבנות אצלנו קוראות לי "תותחית!", "הרבנית", וכולם מתייחסים אליי כמו אל מלכה בבי"ס.
כולם... חוץ מאחת. אחת שאני מתחמקת ממנה כי בחמישי אחרי ישיבת ההנהלה היא יצאה מהישיבה ושאלה אם אפשר לדבר איתי רגע. לא רציתי. לא הסכמתי. היא תפסה אותי בכוח לשיחה, אמרה שהם דיברו עליי בישיבה כשלא הייתי ואמרו שאני עוד...