לא מרגישה כבר כלום

tali100 · 2016-03-10T23:41:10+02:00

אתמול סולקתי מבי"ס. היועצת התקשרה לאמא שלי, ואחרי דרמות, הועפתי למיון כדי לראות פסיכיאטר באופן דחוף, שיעריך את מידת הסיכון שלי.ישבתי חמש שעות בגהה, בתנאים נוראיים. מוקפת בחולי נפש. רואה דברים שאני צעירה מכדי לראות. לא מעכלת. לכודה ונעולה ויש מצלמות במעגל סגור.דיברתי רק אחרי שהפסיכיאטר הבטיח שלא אאושפז או אחוייב במשהו. הוא היה בהלם מההתמודדות שלי עם האנורקסיה כבר ארבע שנים, לבד. כמובן שבמקום הוא אבחן את הבעיות הרגשיות שלי... אמרתי לו שאני לא יודעת אם אני הולכת לפגוע בעצמי ושבכל מקרה לא אענה לו, כי אני לא רוצה לחיות עם השגחה. אני רק רוצה ללכת לבי"ס.בסוף השיחה נשלחתי לחשוב על מה הלאה, רק שלא הייתה לי ברירה (ניסיתי)- זה או להסכים ללכת לטיפול או להישאר שם כל הלילה. נתנו לי לצאת לחצר הקטנטנה והמעפנה שם כדי לחשוב. שכבתי על הספסל, התכתבתי עם חברות טובות שידעו שהלכתי לגהה, ועם שלוש נשות הצוות ששלחו אותי: היועצת, שהקשיחות שלה כלפיי ממש יוצאת דופן יחסית אליה (היא מתוקה), ושהיום אגב, אמרה לי שלא אכפת לה שאני בטראומה קלה מהשהייה בגהה אתמול ושאני מרגישה זוועה בגלל זה, כי זה היה הצעד הנכון לעשות... המחנכת שלי, שלא הייתה כשהעיפו אותי, אבל התקשרה ושלחה הודעות ואמרה שהיא מאד איתי ושאעדכן ושהיא תשמח לדבר כשירשו לי... והמחנכת שלי מהחטיבה, שביקשתי מהיועצת שתיכנס לשיחה כשהיא הודיעה לי שהיא עומדת להתקשר לאמא שלי, שאני מאד קרובה אליה ותמיד יודעת מה לומר כדי להרגיע אותי... שלושתן מנסות לשכנע אותי ללכת לטיפול, כל אחת מזווית אחרת. היועצת- קשוחה, המחנכת- אמהית, המחנכת לשעבר- ממקום דואג ואוהב... המחנכת התקשרה אליי וניסתה לשכנע אותי. חייבת לציין שזה היה מוזר- לשכב באמצע גהה ולדבר עם המחנכת שלי שדואגת לי ומנסה לשכנע אותי להסכים לקבל טיפול (אני מעל 18, לכן ההורים לא יכולים לחייב אותי, וסירבתי למסור מידע אמיתי לגבי המצב שלי כדי שלא יעשו לי דברים בכפייה... והפסיכיאטר ידע את זה)...בסופו של דבר, כשהוא הבין שמבחינתי להישאר כל הלילה, ושמדובר בבחורה עקשנית שכל מה שהיא רוצה זה לחזור כבר לבי"ס והביתה, הוא וויתר לי. הוא הסכים לתת לי מכתב שחרור, ואמר שהוא עושה את זה לא בלב שלם. שהוא יודע שאני חייבת טיפול, אבל אי אפשר להכריח אותי. "את סובלת," הוא אמר שוב ושוב, "והמצב שלך יתדרדר אם תמשיכי ככה.". הוא שיחרר אותי בידיעה שאחזור תוך כמה שבועות, מן הסתם במצב קשה הרבה יותר...הבוקר חזרתי לבי"ס. נכנסתי לכיתה והושטתי למחנכת שלי את המכתב. המכתב שבלעדיו אי אפשר לתת לי ללמוד בכיתה.כשראיתי את החברות שלי התנפלתי עליהן בחיבוקים, כ"כ שמחה לראות אותן... אחרי שלא היה ברור אם אזכה...חזרתי לבי"ס שונה משעזבתי אותו אתמול. הסתובבתי היום, יודעת שאני צריכה לשמוח מדברים מסויימים שקורים (כל אירועי פורים, רגעים שכל בת אולפנה מחכה להם מכיתה ז' ולעזאזל, מי היה מאמין שהגעתי לזה בכלל?!), יודעת שאני אמורה לדאוג מאחרים (זה שהגעתי למצב בו החברות שלי חוטפות הלם שמח כשהן פוגשות אותי... המבטים של הצוות החינוכי שמשגיח עליי מרחוק, זה שהמחזור שלי לא מגיע וזה סימן ממש לא טוב ולפני חצי שנה כשזה קרה רצתי למחנכת שלי מהחטיבה ושיתפתי אותה...), יודעת שאני צריכה לעכל ולפרוק את כל מה שראיתי וחוויתי... ולא הרגשתי כלום. הרגשתי תחושה עמומה, זיכרון של שמחה, בהכנות לאירועי פורים. הרגשתי משהו שהוא כמעט התרגשות כשראיתי את החברות. וכשהמחזור לא הגיע ולא דאגתי, הרגשתי תחושה של זיכרון... זיכרון לדאגה לגבי...לא הייתי אני. גם אמרתי את זה ליועצת ששאלה איך אני... חזרתי מגהה אחרת. אם בשבוע שעבר הרגשתי זוועה וחרדות ועצב ורצון לפגוע בעצמי... היום אני לא מרגישה כלום. אני ריקה."תהום ריקה", הפסיכיאטר קרא לזה ומאז זה ככה.אין בי רגשות, אין בי תחושות. אני רואה חברה דואגת וזה לא מפריע לי. אני לא אוכלת ואני לא לגמרי מרוצה או לא מרוצה מזה, זה פשוט מה שאני מכירה.אני לא מרגישה. נקודה.לפני חצי שנה, כשהמצב שלי היה נוראי, ביקשתי עזרה. בסוף נכנעתי... עכשיו אני כל כולי חסומה רגשית. אני חיה, אני הולכת ומחייכת לחברות... אבל אני מתה מבפנים. אני רק מעמידה פנים שאני טלי... בתוכי אין כלום. חסר לי משהו שיש לטלי שכולם אוהבים. רצים לי כ"כ הרבה דברים בראש ובלב... ומצד שני כלום לא רץ. אני לא חושבת צלול, אני מעורפלת... אני לא מתפקדת... אני אמורה לארגן הכל והמוח שלי נוזל... אני לא מאופסת. אני אמורה להתרגש ואני לא מתרגשת...ומתישהו זה יתפרץ, השאלה היא- מתי?ונמאס לי כבר להדאיג את כולם.ואולי למישהו יהיה רעיון לאיך לפרוץ את המחסום הרגשי... ואיך למחוק מהראש את הדאגה של הפסיכיאטר, שכ"כ ביקש שאלך לטיפול... ושל ההורים שלי שמתקשרים באמצע היום כדי לוודא שאני עדיין בחיים ושדאגתי לעצמי... ואת הדרמה עם הצוות (פשוט ברחתי אגב קללות מהחדר... זורקת על הרצפה את כל מה שהיה לי ביד... המחנכת שלי מהחטיבה רצה אחרי ותפסה אותי. הן לא נתנו לי לדבר עם בנות, הן לכדו אותי בתוך החדר שלה... נתנו לי לעשות מה שאני רוצה, אבל בתוך החדר... וזה שאמא שלי באה ולקחה אותי בגלל מצב נפשי מבי"ס, מול המחנכת שלי מהחטיבה ואלוהים, אשכרה הייתי בגהה... ולא הייתי בחזרות אח"צ... וכל מה שנאמר לשכבה זה שהיה לי משהו דחוף... ואנשים לא יודעים איך להתנהג אליי עכשיו... ולעזאזל, זאת לא בושה וזאת כן...) ואת כל מה שמטריד אותי ואני מתעלמת ממנו...אין הבדל בין אתמול להיום. ויש- כי אתמול? אתמול עוד חייתי עם רגשות ועם הידיעה שאולי משהו לא בסדר, אבל אני יכולה בהחלט להמשיך להיות השמיניסטית התותחית... והיום? היום אני יודעת בוודאות שלא. ושבפער בין החולה לבריאה, אני עמוק בתוך החולה, ושהמצב שלי רק ילך ויתדרדר.הייתי כותבת "נמאס לי" אבל אני לא מרגישה ככה.בעצם, אני לא מרגישה כלום...