השבועיים האחרונים

tali100 · 2016-05-24T23:49:33+03:00

"זה אפשרי, יש חיים אחרי האנורקסיה," היא הבטיחה לי וליטפה בחיוך את התינוקת שלה. הבת הקטנה בין ארבעה ילדים. "אני לא יכולה לומר לך במה לבחור, אבל... הייתי שם. גם אני העדפתי למות מאשר לחיות עם האנורקסיה. אני יודעת איך את מרגישה. אני לא אספר לך מה עשיתי כדי לא להכניס לך רעיונות לראש, אבל הייתי שם."יפהפייה, בת שלושים וקצת, אמא לארבעה, היא ישבה על הספה בסלון שלה, עמדה במטבח שלה, מקשיבה ומשמיעה. היא עמדה שם ןהןכיחה שאפשר גם אחרת."אני מאמינה בך שאת יכולה, את מנהלת חיים מלאים עם האנורקסיה ויש לך כוחות מטורפים, אז מי יודע מה תצליחי לעשות בלעדיה? כמה מדהימה תהיי אז? אני מאמינה שאת מסוגלת. דיברתי כבר עם כמה וכמה אנורקטיות בחיי, ואני אף פעם לא אומרת סתם, לא לכולן יכולתי פשוט לומר את זה, ולך כן, כי את מסוגלת."משכתי בכתפיי, אולי, אבל...כמה שעות מאוחר יותר, בבית שלי, שוכבת על הרצפה בעוד התקף, לא היה לי אכפת. כל המילים שאמרה הדהדו בי, אבל לא רציתי שיחדרו פנימה. לא כולנו יכולות להיות היא. ואני לא מוכנה לצעד הבא, לא ליציאה לחיים ולא לחיים, נקודה. אני לא רוצה יותר התקפים ולא רוצה לעשות שום דבר כדי שיפסיקו. ןהחינוך של הקטנטנות בבית הספר, שנותן לי תקווה ואמונה וכוחות? והאהבה של כולם סביבי? רק הופכות את זה לקשה יותר.אני לא יודעת למה אני עדיין כאן. ויש לי כל כך הרבה בראש ובלב ואני לא רוצה לתת מקום ביטוי ואין מקום בטוח.לפני שבועיים ויומיים עמדתי מול המחנכת שלי, אחרי שחזרתי הביתה לצהריים וההורים שלי הציעו שאלך להתנדב בחופש, שאקח על עצמי פרויקט כדי שלא אתאבד, והייתי על סך דמעות. אמרתי לה "סיימתי. לא יודעת אם בעוד שעה או יןם- אבל אני מיציתי את החיים האלה. אני לא רוצה לחיות ככה, והם שוברים לי את הלב. בבקשה תרפו, אני רוצה ללכת ולדעת שהשארתי אתכן בסדר. זה מה שאני רוצה, בבקשה. רק... יש בי קול קטן ששואל: זה הכל?" הקול שלי נסדק, "בלי לחנך? בלי... שום דבר?"ואז הלכתי. וברחתי לפינה הנידחת אליה הייתי בורחת בגיל ארבע עשרה. והתכתבתי עם המחנכת מהחטיבה. נפרדתי ממנה. היא ביקשה שאבוא לדבר איתה למחרת.אני חייבת לה הכל, הסכמתי. היא, המחנכת שלי מכיתה י"א והמחנכת הנוכחית שלי, לקחו אותי לאיזה פארק, לדבר. במשך שלוש שעות דיברנו. אני אמרתי שעוד לא החלטתי איך, אבל זה יקרה . והתחננתי שיעזבו אותי לנפשי. שירפו. שיתנו לי ללכת. דיברנו עליי ושמעתי מהן דברים שלא זכיתי לשמוע. דיברנו על ההתקפים, על תרופות... על זה שהן מתכננות לרקוד בחתונה שלי... על זה שהן אוהבות אותי.אחרי השיחה המחנכת שלי אמרה שהיא מתקשרת להורים שלי. אחרי שיחה קצרה עם היועצת הלכתי לחדר מוזיקה, כעבור עשרים דקות היא נכנסה ואמרה ברוך "טלי, ההורים שלך למעלה. בואי." התנגדתי. שאלתי מה יקרה אם אברח, היא ענתה שבגלל המצב זה אומר משטרה וחיפושים ולא כדאי, כי אז בטוח יאשפזו.הלכתי. אמרתי שאני לא יכולה והיא ענתה שכן. נכנסתי לחדר והאווירה הייתה נוראית. וההורים שלי אמרו שאני חייבת טיפול ושאני אבחר בין פרטי לציבורי.באותו הערב לקחו אותי למיון. כמעט אושפזתי בכפייה כי סירבתי לשתף פעולה, ןהפסיכיאטרית אמרה שוב ושוב שאני יפה וצעירה. שוחררתי אחרי שהבטחתי לקבל טיפול. לא התכוונתי לזה, רק רציתי לעוף משם. קיבלתי תרופות. תרופות שאמא שלי נותנת לי ובודקת שאני לוקחת. קיבלתי תרופות ואיבדתי את החופש שלי. אני בהשגחה בבית כבר שבועיים.למחרת באתי לבי"ס, וחיבקתי את כולן בדמעות אושר. הגעתי! אני פה! לא אושפזתי בכפייה! כשראיתי את המחנכת מהחטיבה לא הפסקתי לחבק אותה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה. בחיים לא אמרתי לה את זה. דיברנו קצת ולא הפסקתי לחבק אותה כל משפט שני. כל‎ כך‎ התרגשתי לראות אותה אחרי שבלילה כמעט אושפזתי.עבר שבוע. ביום העצמאות נתנו לי ללכת לחברה ודאגו לזה שאשאר שם. הזמן חלף עם המון התקפים. בשלישי הקודם קמתי בהתפרצות והכל התפוצץ באמצע המתכונת בביולוגיה. זה היה נורא. לפני המתכונת מנהלת התיכון דיברה איתי וביקשה שאלך לטיפול. אמרה שהם אוהבים אותי ודואגים לי ומאמינים בי, הצעתי לה לפתוח עם כולם כת או קבוצת תמיכה. היא צחקה וליטפה לי את הלחי.אחרי המתכונת, בהתפרצות, פגשתי את המחנכת שלי מכיתה יא שראתה שאני לא בסדר ולא ישנה בלילות. היא שאלה למה אני לא לוקחת את התרופות.הלכתי בכל האולםנית, לא רגןעה. בסוף נשכבתי בלובי של הבניין של יא-יב, מחבקת את התיק שלי ודןפקת את הראש והידיים בקיר שמאחוריי. לאט לאט ההתפרצות נרגעה.ביום רביעי קבעתי עם המחנכת מהחטיבה. היא התחננה שאלך לטיפול, שוב, אמרה שכולם על ארבע ומה אני עוד רוצה. אמרה שהיא אוהבת אותי מאד, מאד מאד. ושאני יודעת כמה. אמרה שאתן לזה צ'אנס. ואמרה "אני רוצה שתדעי, שלא תחשבי לרגע שאת יוצאת מהעולם הזה ומשאירה את כולם שבורים לשבוע וזהו. אם את מתאבדת, את משאירה כאן המון אנשים מאחורייך. אנשים שדואגים לך, שתלויים בך, שסומכים עלייך... כולם יישברו. זה לא שבוע וזהו. את פוגעת בכל כך הרבה אנשים, שפשוט יתרסקו אם תתאבדי. תחשבי עליהם! על החניכים שלך, על המשפחה, על החברות, על השכבה שלך, על החברות שלך כאן באולפנית ושלא נדבר על הצוות..."היא אמרה שוב ושוב שהיא אוהבת אותי ודואגת. היא ניסתה הכל. וכבר אין לה מה לומר, וכבר‎ נמאס לי לפגוע בה ("לא, לא נמאס לך משום דבר.").אחרי זה לימדתי מישהי מכיתה ח, וזה נתן לי מקווה. גם בחמישי לימדתי. ובשני הימים האלה, החינוך של הקטנטנה הזו גרם לי לכתוב קטעי אמונה ומוטיבציה. נתן לי כמה שעות של שלווה נפשית שלא הייתה לי מזמן. הייתי מאושרת.עד ההתקף הבא ("את יכולה לבחור לחיות בין התקפים ואת יכולה לטפל בהם".)בין ההתקפים כשאני מחנכת, אני טלי. ברגע בו המחלות שלי תוקפות, אני נעלמת. אני הן. אני מסוכנת לעצמי ורק רוצה לפגוע ולמות.ואני זוקפת ראש ומחזיקה את עצמי חזק.ולפעמים זה יותר מדי.ודי נגמר כבר הכוח.ואני לא רוצה טיפול וגם אם כן- גהה לא מתקשרים. אני מחכה. וכל יום מסוכן יותר. וכל רגע מקרב אותי למוות. למוות שברור שיקרה. למוות שאני לא מפחדת ממנו כבר, כי נעלתי את החלומות שלי.להיות אמא? לא ככה.לחנך? מי ייתן לי לחנך?!לסיים תיכון כשאני בריאה? חה.לצאת לשירות? אני הולכת להתאבד לפני.וכל כך הרבה התקפים והתפרצויות והמצב פשוט מוזר, ואני לא אגיד קשה, אני אעדיף למות (הא הא) מלומר קשה.ואמרו שירדתי במשקל ומחר שקילה ואני מעדיפה להבריז. אין לי כוח לשטויות האלה.תרפו ממני כבר. פשוט... תרפו.