מי בכלל אמר ש...?

tali100 · 2016-02-28T22:58:48+02:00

כשאני לא מעסיקה את עצמי עד מעל לראש בהכתרה ןבבי"ס... כשאני עוצרת לנשום... הדיכאון, החרדות והאובדנות מציפים.אני לא רוצה לחיות ככה.לא רוצה לקום בבוקר מתוך התקף חרדה. לא רוצה להדחיק רגשות. לא רוצה לחוות עשרות התקפי חרדה ביום ולשים לב שאני לא נותנת לOCD להשתלט. לא רוצה להיאבק על כל ביס. לנצח.לא רוצה את החיים האלה.אני רוצה את המסלול שמגיע לי ("מגיע" פחח, לא מגיע לנו שום דבר) אחרי כל מה שעברתי ונאבקתי... שירות לאומי רגיל באושר, ללמוד, להתחתן, ללדת, לחנך... לא בלי קשיים, אבל בלי אשפוזים ופגיעה עצמית ומחלות נפש וחרדות... המסלול המדהים והפשוט הזה, מסלול שלא יהיה חלק מהחיים שלי, מסבך אותי.כי אני לא אוכל בדירת השירות, אבל הבית הוא לא אופציה. אין לי איפה לגור ואיפה להיות בשנה הבאה. היום המחנכת שלי מכיתה י"א הציעה ברגע של טירוף שאבוא לגור אצלה בשנה הבאה (היא גרה ביישוב בשומרון וגם ככה נוסעת למרכז כל בוקר... והיא תוכל להשגיח עליי וככה גם אגור לא בבית, גם אגור לא בדירת שירות וגם יהיה לי מבוגר אחראי... האמת? יש לה אחלה משפחה)... עד כדי כך המצב נואש...העניין הוא שאני תקועה. הכי תקועה שיש. לא רוצה את מסלול החיים שלי, מתנדנדת בין הנורמה ללא. ועמוק בפנים יודעת שאני לא.ואני אובדנית. מאד. בקטע של לא רואה את עצמי חיה בטווח של חצי השנה הקרובה.ואני בין הלהרעיב ללא. ובחודשים האחרונים המצב שלי לא הלך והשתפר. כל פעם כמעט... ואז תפסתי את עצמי. או יותר נכון- המחנכת שלי מהחטיבה תפסה אותי והכריחה אותי לאכול.ואני לא יודעת איך בכלל לומר ולספר.המחנכת שלי מכיתה י"א אמרה לי היום בסוף השיחה "יש לי המון מה לחשוב עליו. בחיים לא ראיתי אותך ככה וכבר ראיתי אותך במצבים גרועים. אבל אף פעם לא רצית להפסיק לחיות. אף פעם לא היית כמו עכשיו."בדרך חזרה מההתנדבות, דיברתי עם החברה‎ הכי טובה שלי על זה. על המצב. היא כמעט בכתה. מתוסכלת. ניסתה לשכנע אותי. ניסתה לגרום לי להתאשפז וזהו, לפחות זה... אמרתי לה שאני סיימתי. שאשפוז הוא לא דרך לחיות. לא בשבילי. ושאני בכלל לא במצב לשם. אני לא מוכנה לחיות ככה, בין אשפוז לאשפוז. להיות מבוגרת כזאת. אני רוצה את המסלול הרגיל של כל בת אולפנה. אצלי זה או הכל או כלום. וזה תמיד היה ככה. אין אמצע. אני קיצונית. זאת גם לא אופציה, כי (כפי שהמחנהת שלי מי"ט אמרה) אני כן מתפקדת. אני באה לבי"ס ופועלת ויוזמת... הבעיה היא שאני חיה מפרויקט לפרויקט. שזו דרך לחיות אבל לא דרך אמיתית.וכולם חלוקי דעות בעניין.ואני מרגישה מפגרת בגלל הנטיות האלה והחרדות וכל מה שלא תרצו."הרמת ידיים," החברה אמרה לי, "בשנה האחרונה את מוותרת להפרעה יותר מדי. היא חלק ממך. זה לא כי התייאשת, זה כי התעייפת כבר."וזה נכון, עייפתי מהשטויות האלה. ומלשמור דברים בבטן (היא התלוננה על זה... אני מחזיקה את כולם ודואגת לכולם חוץ מלעצמי וזה כבר מתחיל עם ההכתרה כמו שהיה בשבת שארגנתי לפני חודשיים...). מצד שני- לא יכולה לספר...איך מספרים לאנשים שאכפת לך מהם שאת לא רוצה יותר לחיות? שנגמר לך הכוח? שאת גוררת את עצמך כבר חצי שנה... וחיה כי מישהי דוחפת אותך לאכול לפחות פעם בשבוע...? איך באים ומסבירים שאת סיימת כאן, בעולם הזה? בייחוד לאור העובדה שאת הבחורה הכי חייכנית ומצחיקה באולפנית. זו שכולם אוהבים.זה ייפגע בכולם יותר... אבל גם ככה אני פוגעת כשהמצב שלי כזה... ואני אפילו לא שולחת לחברות הודעה ןאןמרת שזו תקופה קשה, כי אני מכחישה את זה... ואני מתעלמת מדברים חשובים ןמאנשים שיודעים... לא מחליפה עם המחנכת מהחטיבה יותר ממשפט ציני (היא רכזת החינוך החברתי. מה שאומר שאני עובדת צמוד אליה כל הזמן, עד כדי כך שתליתי שלט עם השם שלי על הדלת של החדר שלה...) וגם הוא ליד בנות, כדי שהיא לא תקלוט את הסימנים של האנורקסיה. המבט כשאני לא אוכלת, הייאוש... דברים שאני מסתירה מכולם, מצליחה להסתיר, אבל מולה תמיד נשפכים החוצה... היא קולטת אותם...ואני לא רוצה יותר. פשוט לא. לא את הוויכוחים בשכבה, לא את העייפות הזאת, לא את הסיירות, לא אף אחד ובעיקר לא את עצמי.אני מיציתי