מחכים - כמוני

tali100 · 2016-03-24T23:31:15+02:00

כולם מחכים. מחכים שאומר "כן", שאוציא מהפה את ההסכמה לטיפול, את הבקשה לבקש עזרה.והמחזור שלי לא מגיע וזה האיחור הכי גדול שהיה לי אי פעם. יותר גדול מהתקופה בה לא אכלתי כלום, בגיל שתיים עשרה-ארבע עשרה. יותר גדול מתמיד. בהתחלה לא דאגתי, לא הרגשתי כלום. לא היה לי אכפת. בשבוע שעבר, בשיא אירועי פורים באולפנית, התחלתי לדאוג קצת מזה שאני לא דואגת. לא אכפת לי. אני לא מתגעגעת אליו, לא רוצה. וזה מדאיג אותי. מאד. עכשיו אני קצת דואגת. היינו השבוע בקבר רחל ופשוט עמדתי שם ובכיתי.העניין הוא שבעוד חצי שנה? אין לי מה לעשות עם עצמי. אני מסיימת י"ב ואין לי מה לעשות. אני לא מסוגלת ללכת לשירות. לא מסוגלת לעזוב את המסגרת המוכרת והאהובה, את המקום שמשמש לי כבית יותר מהבית שלי... אני לא מסוגלת. כבר מתחילת השנה, כשרק הזכירו- הייתי חוטפת התקף חרדה מטורף.עכשיו זה לא הולך ונהיה קל יותר, כי כולן סביבי גדלות ואני יודעת שאני? אני לא.אני רק רוצה לפגוע בעצמי.וזו האמת שלא אמרתי בגהה: ברגע בו אני עוצרת לנשום, אני מסוגלת לפגוע בעצמי. ברגע בו אני קולטת, אני מסוגלת להתאבד. אני חושבת על המוות. החברות שלי עושות לי פעם ביום-יומיים שיחת מוטיבציה ללכת לקבל טיפול."יהיה לנו יותר קל לקבל ממך הודעה פעם בשבוע מהאשפוז מאשר לדעת שאת מתה ושלא עשינו מספיק," הן אומרות ולא מרשות לי לדבר על המוות.זה הפורים הכי לא שמח שהיה לי.ואני לא מוכנה לכנות את התקופה הזו "תקופה קשה", לא מוכנה שיהפוך לאמיתי.אני חיה מרגע לרגע, מנסה לשמוח קצת, להרגיש (אבל מאד מפחדת להרגיש כי אז אני עלולה לבכות), לגרור את עצמי בכוח להיות מי שאני- הבחורה האהובה והאכפתית, זו שיכולה לומר להנהלה, ובעצם לכל אדם, כל דבר, ולצאת מזה לא רק בשלום אלא עם חיוך וצחוק.וכולם מחכים. מחכים ל"כן" שלי. המחנכת שלי מחכה, המחנכת שלי מכיתה י"א, היועצת שרוצה שוב לדבר עם אמא שלי ושאומרת שהיא לא מוותרת לי, לא תוותר לי עד שאסכים (כולם נורא מבואסים מזה שאני מעל 18, אז אי אפשר לכפות עליי שום דבר... הם גם מבואסים מהקסם האישי שלי ומזה שפשוט חייכתי לפסיכיאטר וככה גרמתי לו לשחרר אותי... עם החיוך והציניות המצחיקה שלי), המחנכת שלי מהחטיבה שכתבה לי בשבוע שעבר "את יודעת מה את צריכה לעשות, מה אנחנו רוצים שתעשי על מנת לאפשר לעצמך להתקדם ,להתפתח ובעיקר לחיות בטוב ובשלום עם עצמך והעולם. אז..נשימה עמוקה תראי את הטוב שבמצב ותבקשי עזרה. היא תינתן לך בהינף יד ובשמחה עצומה..." וביקשה שאשמור על עצמי, וזו לא סתם בקשה... אלא בכל מובן.גם ההורים שלי מחכים לזה כבר... כולם מחכים לסימן הראשון לאובדנות אמיתית, לרצון לשיחה... לבקשה שלי... ואני? אני לא רוצה להישחק, לוותר, להרפות ולהסכים. אני רוצה להוכיח שאני מסוגלת לבד. "אין דבר כזה חלום גדול מדי", לא? You can do it וכל זה. אני באמת מסוגלת, לא? כולם נורא מתפעלים מכוחות הנפש שלי, מכנפי הרוח שלי, מזה שכבר ארבע שנים אני נאבקת יומיום לבד, בלי שום עזרה קבועה או מקצועית. רק בקשת כוחות או קבלת טלטול מהמחנכת שלי מהחטיבה... שום דבר מעבר. אפילו הפסיכיאטר במיון של גהה התפעל מזה.למען האמת, זו הצרה שלי. הייחודיות הזו. זה רק גורם לעוד אנשים לדאוג לי (ונמאס לי, בסדר? נמאס לי. אני מנסה להיות אטומה לכל הדמעות שמוזלות עליי ולכל הלילות נטולי השינה והשיחות שעוברות מאחורי הגב שלי... אני מדאיגה את החברות שלי, החברות שלי!! ואת הצוות בבי"ס... אני לא רוצה שהן יידאגו. אני רוצה שירפו ממני ודי. ייתנו לי ללכת... איזה עתיד יש לי? אין לי מה לעשות בשנה הבאה, אני לא מסוגלת לחיות בלי בי"ס, אין לי מחזור, וזה רק עניין של זמן עד שאתחרפן סופית ואצטרך להיות מאושפזת במחלקה סגורה... אני לא רוצה חיים כאלה. אני רוצה חיים לא מושלמים, אבל כאלה בלי אנורקסיה ובלי חרדות כל הזמן... זאת לא אופציה לסיים י"ב בריאה? אז אני לא רוצה לסיים י"ב).יש לי מלא מבחנים בשבוע הבא ואני לא מסוגלת ללמוד. לא מסוגלת להתרכז. אין לי סבלנות לכל זה. מה הטעם, כשברור שלא אקבל תעודת בגרות, כי לא אהיה כאן? ומה הטעם בכלל?וכולם מחכים. וגם אני מחכה. אני מחכה למחזור שלי, שנעלם. החליט שלא בא לו עליי. ובצדק, איזה מין תינוק היה רוצה להיוולד לאמא משוגעת? וזה שאין לי מחזור אומר שהשבוע בו הייתי בסכנת התאבדות מטורפת לא היה התפרצות הורמונלית אלא אני. ויופי, הנה עוד משהו שלא בסדר בי. עוד משהו שאמור לרמוז לי לבקש עזרה. ואני לא רוצה.הפסיכולוגית לא תאבק מול הצלחת במקומי, נכון או לא? היא לא זו שתחטוף התקפי חרדה, זו שתצטרך להתמודד אחרי כל פגישה... היא לא זו שתחייה את החיים שלי. חוץ מזה שקשה מאד להסביר אותי. רק כדי להבין אותי ואת כל מה שעבר עליי בשש השנים האחרונות ייקח שמונה פגישות... ומצטערת, אם אני כבר הולכת על זה- אז שיעזור. אני לא מוכנה.ואני לא רוצה, בסדר? לא רוצה.והמבטים שלהן כשהן רואות שאני עדיין פה... וזה שההורים שלי נותנים לי כל מה שאני רוצה, כדי שארגיש טוב... וזה שאני לא פותחת את הפה ונותנת לסלע שיושב לי על החזה להישפך קצת ממני... לא נותנת לרגשות לצאת החוצה...."את סובלת," הפסיכיאטר אמר וצחקתי לו בפרצוף, כי אני? עד שהגעתי אליו- לא סבלתי. חייתי חיים מאושרים ומלאים. "את חיה חיים של סבל," היועצת אמרה לי, "תני למישהו לעזור לך."וגם לה אמרתי שאני לא סובלת וזה נכון. עד שלא שלחו אותי לגהה, לא סבלתי. עכשיו אני מרגישה קצת לא משהו (לא מוכנה להודות שרע לי, בסדר? תתבעו אותי. אין לי זכות להתלונן, אני בריאה, יש לי משפחה, יש לי מעמד חברתי מצויין... הכל ט-ו-ב!!!) ומאד אבודה. כי מה...? זהו...? אני אקטע בשיא...? ומה אם לא אצליח ויצילו אותי, זה יהיה נורא. ומה אם מישהו יגלה בטעות את האמת...?והם מחכים. ואני צריכה לסגור שירות. ואני רוצה להתפרק קצת ואין. אין מקום בטוח.ואין לי כוח כבר.ואני לא רוצה שירות ואני לא רוצה יותר.ואני כמעט אומרת כן ומשהו בי אומר לא. לא צריכה את העזרה הזו, אני אלופה ואני מסוגלת.עד עכשיו התמודדתי לבד, למה שלא אצליח להמשיך? אני רק צריכה לבחור להתמודד (לא רוצה, לא מוכנה להתמודד עם כל הרגשות האלה. אין לי כוחות כבר).ושיגיע כבר. אוף.ושיפסיקו כבר עם המבטים האלה שלהם והשאלות העדינות לשלומי, והחיבוקים העוטפים כשאני צריכה וגם כשלא.ודי.