חסרת תקווה

מרגישה כלכך רע:'(

אז הרבה זמן לא הייתי פה..וקשה להגיד ש..כלום לא השתנה.אני נמצאת בתקופה מאוד מבלבלת ואני רק נחלשת במאמצים להבין מה אני עושה בכלל..לא יודעת אפילו איך להסביר.:'(

מותשת כבר מלרצות להקיא אחרי כל דבר..כרגע אפילו מסלט כרוב..
מותשת מהספורט הזה.מלהחזיק את עצמי לא להקיא.זה בכל מקרה לא יעזור מתישהו..

למה אני תמיד משקרת למי שרוצה לעזור לי? אני מחכה שיהיה מישהו כזה,ועד שיש מישהו שבאמת ובתמים רוצה לעזור ובאמת אכפת לו,אני משקרת שהכל בסדר,שהמצב לא הידרדר,שהמצב רוח רק מדי פעם רע..
כשהאמת היא שאני כבר לא יודעת מה לעשות,שהמצב מידרדר מהר מדיי,והמצב רוח שלי באופן קבוע בריצפה.אז מה לא בסדר בי שאני משקרת ככה? זה כבר תגובה אוטומטית 'הכל בסדר'..ואז להיות עם תחושה של פיספוס..למה האנוכיות הזו?

היא צועדת.ראשה מורכן.היא לא מרימה אותו אפילו כדי לראות מה מצפה לה בדרכה.כי היא יודעת שזה יהיה כואב.היא יודעת כבר מה יהיה.היא לא מאמינה שיש לה משהו טוב לראות אם היא תרים את ראשה.והיא צודקת.
היא ממשיכה לצעוד.עוד אבן נזרקת לעברה.היא שוב נעצרת.היא שוב עומדת עם ראש מורכן,חסרת אונים מול הייאוש.
היא ממשיכה לצעוד.עוד גומה באדמה גורמת לה ליפול.היא שוב יושבת על הרצפה.עם ראש מורכן,חסרת אונים מול הכאב.היא ממשיכה לצעוד.הפעם בשארית כוחותיה,גוררת את עצמה בהמשך הדרך,למרות שהיא יודעת שמצפה לה רק כאב בחיים.אבל אין לה ברירה.היא נופלת לבור עמוק.חשוך.קר.היאעוד...

אחרי כמעט ארבעה חודשים ללא מעקב וללא טיפול של הדיאטנית והפסיכולוג,חזרתי השבוע כי התעקשו שחייבים לבוא.הדיאטנית (שלצערי יותר מדיי חכמה) אמרה שהיא שמה לב שמה שאני משדרת כלפי חוץ,ה"בסדר" הזה,זה לא בהכרח מה שקורה באמת.היא שאלה אם אני רוצה את הטיפול והיה קשה לי לענות.מצד אחד אני רוצה שהסבל יפסיק,ומצד שני אני עדייח שמנה,זה עדיין לא מגיע לי ,עדיין אני לא מאמינה שזה יעזור בכלל,אני לא רואה את היום שאנינכבר בלי ההפרעה..ואני מפחדת לנתק אותה ממני.אז אמרתי לה שאני לא רוצה.היא אמרה שאני חייבת.ברור שהיא מנצחת כאן..אז ממשיכים אחת לשבועיים במעקב,ואין לעוד...

אז היום,אחרי שאתמול בלילה היה לי התקף חרדה נוראי לגבי הגוף שלי,הייתה לי שיחה עם היועצת.די קצרה.אבל מלחיצה.
היא שאלה מה נשמע אמרתי לה שהכל בסדר,והיא פשוט ענתה לי ככה:" אני יודעת שזה לא מחלה כמו שפעת שעוברים כמה ימים וזה פשוט עובר.אני יודעת שאת ממש לא בסדר.את צריכה להתאשפז". לא הבנתי מאיפה זה הגיע.היא אמרה שביום שישי ההורים שלי יןזמנו לשיחה ושהם יריצו תהליכים לגבי אישפוז.ואני? אה לא זה בסדר,אני רק מתה מהתקף פאניקה בפנים.

מישהי יכולה לספר לי קצת על האישפוז?...
איך שם, איך הימים הראשונים, על הקשיים ומנגד על הדברים הטובים..

מרגישה כל כך שמנה לא רוצה ללכת לבית ספר אפילו.למה התעוררתי? למה אתה מקים אותי כל בוקר ה'? זה לא שאני נהנית להתעורר ולהסתכל על עצמי ולבכות.תן את זה לאנשים שכן מגיע להם שהם נלחמים כדי לקום כל בוקר מחדש.אני אנוכית מתלוננת על זה.לא מעריכה את זה מספיק.כי לא טוב לי ,לפתוח את העיניים וישר זה חוזר לראש,ישר חרדה מאיך שהיום הולל להיראות,שוב להסתכל במראה,לראות שעליתי במשקל,שוב לחשוב על צימצומים,ושוב לדעת שאני הולכת לחזור בשש בערב מהבית ספר גמורה וחלשה.מה אני צריכה את כל זה מה?

מה לעשות אוף מה לעשות????
מכירות שיש שתי קולות בראש?
האחד שרוצה להחלים,שנמאס לו כבר,
והשני שלא מוכן להרפות מההפרעה,מכל מיני סיבות שאם אני אתחיל לפרט זה לא ייגמר..
וכשאתן מנסות להצדיק גם את הצד שרוצה להחלים,הצד השני רק נותן לכן סיבות למה לא לעשות את זה ורק מפחיד אותכן?
ואז את כבר לא יודעת מה לעשות כי הפחד הזה מהאישפוז גובר וגןבר?
אם אני לא אגיע להחלטה בקרוב אני אשתגע.כי אני אשאר ככה והמצב הגופני שלי פשוט הולך להמשיך להידרדר מהר מדיי.
וללכת לאנשים ולומר להם יאלה נלך לטיפול הזה לא הולך לקרות פשוט ככה.

פשוט מקווה שהסופש הזה יעבור טוב..די אין לי כוח יותר להיות מותשת אחריו.יש לי שבוע עמוס בפתח ואני צריכה אנרגיה.כלכך מקווה שאצליח להחזיק את כל האוכל בתוכי..כי אחרי הכל,הארוחה הזאת נראית הרבה בשבילי,אבל בשביל אחרים היא בסיסית,נכון?..
אוף.שונאת את זה.צריכה הרבה חוזק אחרי שבוע מתיש.מאיפה אני אשאב אותו? במיוחד כשבשבועיים האחרונים המצב הגופני שלי על הפנים.לא יודעת מה יש לי כבר.מיגרנות,סחרחורות,חולשה,סוכר נמוך...מקווה שהמצב לא יחמיר בגלל הסופש הזה.מקווה מאוד.
כי לאישפוז אני לא הולכת להסכים.אני אצטרך להתמודד עם זה לבד.ואין לי כוחות,אין לי.

סתם לפרוק..לנסות להבין איך אני מרגישה בכלל
אז היום הייתי חלשה קצת עד לחוג ריקוד שלי..מאז המצב רוח שלי השתפר
הבעיה היא שהיום...בואו נגיד..הקלוריות שהכנסתי הן כמו מה שבן אדם אוכל בארוחת בוקר אחת.ואני עדיין מרגישה שזה הרבה,או אולי כמות מספקת..לא יודעת,בימים האחרונים אני לא אןכלת הרבה.המורה שלי לריקוד אמרה לי שרזיתי.ולא יודעת איך להרגיש לגבי זה.זה מחמיא אבל גם לא כי זה לא נכון..
ויש לי מלא מבחנים ועבודות לשבוע הבא,והראש שלי פשוט לא שם..ובימים כאלה אני ממש קורסת תחת הלחץ..התשישות פועלת נונ-סטופ.
אבל הכי גרוע,שהחרדות שלי מסופ" ש מתחילות..יש לכעוד...