ללכת? - כמוני

tali100 · 2016-01-24T16:34:27+02:00

יש לי מחר שקילה ואין לי כוח.החיים שלי נודדים בין הצלחה מטורפת לכישלון עמוק.ארגנתי בעצמי שבת ל-130 בנות מהאולפנית ושלושים אנשי צוות. מה שאומר שעבדתי כמו מטורפת 24/7 בשבוע האחרון.אפילו ישבתי בישיבות הנהלה... אני כבר חלק בלתי נפרד מהצוות ומההנהלה בבי"ס.הבנות אצלנו קוראות לי "תותחית!", "הרבנית", וכולם מתייחסים אליי כמו אל מלכה בבי"ס.כולם... חוץ מאחת. אחת שאני מתחמקת ממנה כי בחמישי אחרי ישיבת ההנהלה היא יצאה מהישיבה ושאלה אם אפשר לדבר איתי רגע. לא רציתי. לא הסכמתי. היא תפסה אותי בכוח לשיחה, אמרה שהם דיברו עליי בישיבה כשלא הייתי ואמרו שאני לוקחת על עצמי יותר מדי, שהם כל הזמן רואים אותי פועלת ואני לוקחת על עצמי עוד ועוד וזה המון לבחורה שגם ככה פעילה יותר מרוב האנשים. "לא אמרנו מעבר," הרגיעה, "אבל את כל היום מתרוצצת על הרגליים וזה לא מוצא חן בעיני. אכלת היום?" הודתי באמת שלא והתעצבנתי עליה והיא ניסתה לגרום לי ללכת לאכול... ובאמצע פשוט הלכתי. והיא התעצבנה עליי ותפסה אותי ואמרה לי "זאת התנהגות ילדותית שאני לא מוכנה לקבל. ככה את לא יוצאת לשנה הבאה ואני מבינה את כל הפחדים.""למה נראה לך שאני לוקחת על עצמי הכל? כדי שלא יהיה לי זמן לחשןב ולהרגיש. וכדי שתהיה לי סיבה להמשיך." "אני לגמרי יודעת את זה וזה לא מוצא חן בעיני.""תעזבי אותי." ניסיתי להעיף אותה והסתכלתי עליה בשנאה ובכעס."לא עוזבת. אני דואגת לך. אני המלאך השומר שלך בקטעים האלה. אני דואגת לך, תמיד. אני שומרת עלייך.""אז תפסיקי.""לא מפסיקה. תלכי לאכול עכשיו."היא התחננה שאלך לאכול והסתכלה לי בעיניים. המבט שלה היה כל כך דואג וכואב, ואח"כ כשחזרנו לישיבה היא הסתכלה עליי במבט שלא יכולתי לשאת. "אל תספידי אותי," אמרתי לה. והיא לא ממש הגיבה. רציתי לבכות. אני לא רוצה שהיא תדאג. לא רוצה את המבט שלה, היא כ"כ עדינה וצעירה ו... לא. שלא תדאג.בלילה שלחתי לה מייל ואמרתי שאני מרימה ידיים. שנמאס לי. פרקתי קצת.היא ענתה לי. באופן חד משמעי היא כתבה "אני כבר עכשיו אומרת לך- שבקצב הזה שאת עובדת (ו-וואו.!! את מדהימה) אם את לא תתחילי לשמור על עצמך, אני באופן אישי לא אסכים שתקחי חלק בפרויקטים העתידיים (וכן, יש לי אמירה בעניין הזה אז תרגעי) כי אני דואגת לך."למזלי היא לא הייתה בליל שבת. שם עבדתי כל הזמן והצלחתי להתחמק מלאכול (גם כשחברות שלי התעצבנו ואמרו "טלי, לכי לאכול או שהיא תתעצבן כשהיא תגלה..."). גם בשבת לא אכלתי מספיק. אני לא מצליחה. ובאמת שנמאס לי.ומחר שקילה ואני לא רוצה ללכת. תכננתי להגיע ליעד ולחזור ולספר לכולם ולהתלהב ו... ובשישי יש לי יום הולדת עברי ואני בכלל לא רוצה לחגוג. לא מגיע לי. אני לא רוצה להיות תב שמונה עשרה. לא רוצה להיות מבוגרת אנורקטית.להיות במשקל היעד... מה כבר ביקשתי? ונאבקתי בשביל זה. באמת שנאבקתי.ואני לא רוצה ללכת מחר. ואני רוצה להבריז. פשוט לא לבוא. כי אין לי כוחות לזה. לשקר לה? לא לשקר? יש לי תירוצים נכונים וטובים... לבקש אשפוז וזהו? היא כ"כ שמחה שכבר עליתי והייתי שנייה מהיעד.ומת לי הוואצאפ אז אין לי דרך לכתוב לחברות בכלל.ואני לא רוצה ללכת. לא רוצה לאכזב את הדיאטנית, את המחנכת שלי שבכלל לא יודעת מה קורה בימים האחרונים כי אני לא נותנת לה להתקרב ולשמוע, את היועצת שבטח תשים לב שמשהו לא בסדר, ואותה- את המחנכת שלי מהחטיבה (במייל גם כתבתי שנמאס לי מזה שאני בת שמונה עשרה והמחנכת שלי מכיתה ח' שומרת עליי ודואגת לי. היא ענתה "קודם כל- מחנכת מכיתה ט' גם. אם שכחת...".) שכל כך כל כך דואגת לי.ואני לא משתפת את החברות שרואות שמשהו לא בסדר.ואני מחייכת ומראה להם את טלי התותחית, את זאת שתיכנס לרשימה של האופציות לרבנית פורים (משהו עצום וענק ותותחי, בייחוד כשאנחנו שכבה של 200... ולאור העובדה שלפני ארבע שנים הייתי שיא המנודה), זאת שהיא אני ואני רוצה להיות היא. ואני ממשיכה לחפש פרויקטים כשברור לי שיש מצב שזה האחרון כי אחרי השקילה מחר... בטח אלך אליה, והיא תעצור לי הכל. תגיד להנהלה להפסיק לשתף איתי פעולה. והפרויקטים? בשבילם אני קמה בבוקר. בשבילם אני עוד איכשהו כאן.הם מסיחים את הדעת משנה הבאה, מסיחים את הדעת מעצמי ומהאנורקסיה ומהקושי, גורמים לי לשכוח את הפער... ואז אני מבינה כמה הוא גדול כי לא משנה כמה אני תותחית אני עדיין חולת נפש ואנורקטית שגוררת את עצמה בכוח (כן? לא יודעת כבר ואין לי לב לספר לאנשים ולשבור להם את הלב) ויש פער, ואז... ואז אני לוקחת עוד משהו כדי לא לזכור. ויוצאת עוד יותר אלופה ואהובה והפער גדל...וזה מעגל קסמים והיא יודעת את זה, וכמה מהחברות שלי יודעות ו...וכדי לא להיזכר בזה אני מחפשת עוד.ואני מפחדת ולא רוצה ללכת. לא רוצה לראות את הכישלון. אז מצד אחד אני מלכה, אלופה, תותחית, "אלופה שבאלופות" כמו שראש האולפנית אומר. מלכת האולפנית (אחת מ1500 תלמידות... זה לא סתם... ואם הסגרתי אותנו עכשיו- לא נורא).ומצד שני- לא מגיע לי 18, לא מגיעה לי כל האהבה שאני מקבלת. ואני מפחדת ונמאס לי ולא רוצה כבר.וגוררת את עצמי בכוח. ונאבקת ולא רוצה להיאבק ונותנת לתחושה של האנורקסיה למלא אותי, היא מחבקת אותי מבפנים, עוטפת אותי, ואני? ממשיכה לשקר. רוצה לצעוק ולספר אבל מפחדת. כי נגמרו לי הכוחות. הכוחות ללהתמקד בי. אני רוצה להרים עוד משהו. לשכוח. והפער... בין זה, התחושה שאני חיה איתה, לבין טלי המאושרת, היפה, הבחורה הכי אהובה בשכבה, בצוות, בהנהלה ובבי"ס. אז... ללכת? לא ללכת? כל כך רוצה להבריז. להפסיק לקחת אחריות עליי.ולא אכפת לי ש" תוכיחי שאת מספיק אחראית לטפל בעצמך ואז תטפלי באחרים. ובעיני זה פשוט. אין יותר פשוט מזה.".