היום, במהלך טיפול קבוצתי, הבנתי שאני נלחמת בהפרעה (והאמת שלא ממש בהצלחה) מתוך ציפייה שהיא תיעלם כאילו לא "פרצה לחיי" מעולם. הבנתי שאני לא רוצה ללמוד ל"חיות עם ההפרעה". למה לי לעשות זאת? אם פותרים בעיה אז עושים זאת עד הסוף וכמו שצריך. אני לא מעוניינת להתפשר, רוצה לסיים עם זה אחת ולתמיד … ואני שואלת, האם אני הוזה, "חיה בסרט" או שאני נמצאת ממש עמוק בבלגן עד שאני לא מבינה איפה אני נמצאת ומה מצבי? למיטב הבנתי, לחיות עם ההפרעה זה כאילו לא לטפל בה באמת, או שיש או שאין, או ש"חולים" או שלא, אני לא מכירה משהו באמצע … (כאב ראש כאב ראש כאב ראש כ