לאחרונה אני מוקפת בהמון טריגרים שמצליחים להשתחל פנימה ולהרוס לי תהליך שלם. כל פעם קצת.
אני מוצאת את עצמי מותשת מלשקר להורים
כועסת מלרצות להצליח ולהמשיך לחבל לעצמי.
מנגד, מתגעגעת לצמצומים, לצומות, לרגעים שלא היה לי אכפת מאחרים. לתחושת העצמאות החולנית. ובמקביל יודעת שזה לא געגוע שאני באמת רוצה אותו. שזה לא באמת. זה רק לרגע וזה יחלוף.
אני רוצה להחלים.
לפעמים זה מרגיש לי שאני באמת בכיוון הנכון. המדהים להפליא והבלתי אפשרי. אבל אז המחשבות האלו שקופצות להן פתאום או הסיטואציות שבהן אני נתקלת בהן לאחרונה אוכלות אותי ולא שבעות מזה. ואני נשארת מ