נקודה

מישהי יודעת האם תה טיבטי נחשב למשהו שפוגע בגוף? זה תה שכל הרכיבים שלו טבעיים ולכן תהיתי אם השפעותיו יכולות לפגוע כמו לקסעדין מבחינה של איבוד נוזלים ויטמינים ומלחים, או בגלל שזה טבעי אז לא נשקפת סכנה? אני מודעת לעניין שאני שותה מזה די הרבה. ולאחרונה אני טיפה מסוחררת והייתי רוצה לדעת אם יכול להיות שקיים קשר לזה. אשמח לתשובה.

לאחרונה יש ירידה בהכל במשקל במוטיבציה במצב הרוח במצב הפיזי והנפשי מפחדת לשתף את המטפלים בעניין המוטיבציה, מצד אחד אם אין בי נכונות לטפל בעצמי זה בזבוז זמן וכסף. מצד שני, יש בי עדיין מקום קטן שחושב שזאת רק תקופה חלשה ושלא כדאי לי לוותר. מפחדת שאם אשתף אותם בירידת המוטיבציה, זה יגרר לשיחה קשה שתוביל אותי לעזיבת הטיפול. כי תמיד שמציבים אותי בצומת דרכים או בשאלות כמו "מה את רוצה שיקרה? מה את חושבת שכדאי לעשות? מה את רוצה לעשות?" הדבר הראשון שאגיד זה, לא יודעת. כי זה האינסטינקט הראשון שלי- לוותר. מצד שני באמת שזכיתי לטעום מתקופעוד...

לאחרונה אני מוקפת בהמון טריגרים שמצליחים להשתחל פנימה ולהרוס לי תהליך שלם. כל פעם קצת.
אני מוצאת את עצמי מותשת מלשקר להורים
כועסת מלרצות להצליח ולהמשיך לחבל לעצמי.
מנגד, מתגעגעת לצמצומים, לצומות, לרגעים שלא היה לי אכפת מאחרים. לתחושת העצמאות החולנית. ובמקביל יודעת שזה לא געגוע שאני באמת רוצה אותו. שזה לא באמת. זה רק לרגע וזה יחלוף.
אני רוצה להחלים.
לפעמים זה מרגיש לי שאני באמת בכיוון הנכון. המדהים להפליא והבלתי אפשרי. אבל אז המחשבות האלו שקופצות להן פתאום או הסיטואציות שבהן אני נתקלת בהן לאחרונה אוכלות אותי ולא שבעות מזה. ואני נשעוד...

לא קל בשבועיים האחרונים. הרבה מאוד לא קל.
ואני לא יודעת איך לעצור את כל זה
ולהמשיך בדרך הטובה שהתחלתי וסללתי בטיפול בתקופה האחרונה.
לפני שאחזור עשרות צעדים אחורה. ואתחרט.
כבר עכשיו אני מתחרטת. מרגישה כמו אחת שנופלת כדי לקום כל פעם מחדש, עם כוחות חדשים. וזה מתיש. אני מותשת מנפילות.
הן גם לא מעודדות אותי לקום עכשיו.
ואני כל כך רוצה. 
התחלתי דרך החלמה טובה. ואני רוצה להמשיך בה. להצליח.

אני נמצאת בתהליך החלמה מאנורקסיה.
התפריט שלי מאוד מאוד גדול וזה ממש קשה לי.
אך אני יודעת שזה מה שצריך לעשות.
ואני גם יודעת שאני רוצה להחלים.
אני נמצאת כביכול בסביבה תומכת, נמצאת בטיפול שהוא נכון עבורי. יש מי שיקשיב, יש מי שיתמוך, שילחץ עלי, שיחזיק אותי שלא אפול.
אך בין כל הצפיפות החברתית  והמשפחתית הזאת, אני מרגישה מאוד לבד בין כולם. תחושה שאף אחד לא יצליח להבין באמת מה קורה לי בפנים.
המון המון טריגרים צפים באוויר ואני מוצאת את עצמי נושמת עמוק ומתאפקת. אבל קשה לי.
המחשבות הרעות ממהרות לבוא ואיתן גם הספקות לגבי הצלחתי. לגבי אם בעוד...

אם התחלתי לחשוד שקיים סיכוי לקשר בין הפרעת האכילה שלי לבין הטרדה מינית שעברתי בתקופה מסוימת בחיי. אך שללתי בתוקף את האפשרות שעברתי משהו כזה בשיחה עם הפסיכולוגית שלי. ולא נעים לי להגיד ששיקרתי. זה כזה נחוץ אם אגיד לה על העניין הזה? אופן הטיפול הוא שונה? יכול להיות שגם אם מבחינת זמנים זה מסונכרן- הדבר שעברתי לא גרם להפרעת האכילה להתפתח? קראתי לפני כמה ימים שבדרך כלל יש קשר. אבל..עברו לא מעט שנים מאז, וזה כמעט נשכח מליבי,
אך ההפרעה רק מתחזקת.
 

הראש שלי ביומיים האחרונים מוזר.
אני מרגישה שאני נמצאת בסוג של
חלום או משהו מעורפל שכזה. הדיבורים שלי נקטעים בלי סוף. אני לא מרוכזת. מלא מאוד מבולבלת. ואני לא מבינה למה זה, אני מאוד משתדלת עם התפריט ומרגישה שאני בכיוון הנכון לשם שינוי. כלומר, אין ימי צום בכלל כרגע, אז למה התחושה הזאת חוזרת?

יש קבוצה בפייסבוק שאנשים מעלים שם כלמיני דברים על הפרעות אכילה. ולאחרונה יוצא לי לקרוא כלמיני דיונים שם ויש בין השורות (וגם ממש במופגן לפעמים) דברים לא טובים מהאשפוז, שיש תחרות ופגיעה של מטופלות במטופלות אחרות.. שמעטים הם אלה שמצליחים להשתחרר משם מבלי ליפול בחזרה או לעזוב באמצע.
וזה שולח אותי לחשוב אם אני מסוגלת לעמוד בזה?  כלומר, בטוח שיהיו לי שם טריגרים בגלל מראה וסיפור של בנות אחרות אבל..מה אם לא יהיו נחמדות אלי? מה אם אשתחרר ואפול לקרשים שוב? מה אם עדיף להישאר בקרשים מבלי לעלות טיפה ואז להחליק בחזרה עם כל התקווה למטה? זה מפחיד אועוד...

הגעתי להבנה שכזאת שאני חייבת אשפוז.
אחרי שלא מעט זמן הרגשתי שאני לא שייכת לשם. יחד עם זאת, ההחלטה הזאת עושה לי תחושה של ויתור למרות שעמוק בפנים אני יודעת שזה ההפך הגמור מויתור. ואני מנסה להזכיר ולשנן את זה בימים האחרונים. כדי שבפגישה הבאה אזכור להגיד את שהחלטתי מבלי להרגיש כך. אבל כרגע אני מרגישה שאני עומדת על קצה מסוים שהנפילה מאוד קרובה.
שהידיים של אמא ואבא לא מספיק חזקות בשביל לבלום את הפציעה. שהמטפלות לא יודעות בכלל את המיקום שבו אפול.
ובראש שלי כל הזמן יושב קול שאומר, שהנפילה האמיתית היא אם אתאשפז. איך מצליחים לנשום עמוק בלי לעוד...

מתי היא תבין שאני מספיק בשבילה?
שלא נותר בי כח לאכזב ולהדאיג.
שאני משתדלת. חזק ובכל הכח כנגד עצמי.
מתי היא תצליח לראות גם אותי ולא רק את עצמה בכל התהליך הזה? אני יודעת שקשה לה
אבל גם לי..

אני חושבת שהדבר הכי נורא
יותר מההצלחות והכישלונות שלי בהפרעה
יותר מההכרה וההכחשה בה
הוא הספק הקטן הזה, שאולי יכול להיות אחרת
ושאני יכולה לתרום לזה אך לא מספיק מצליחה.
חוסר הודאות של איך אני באמת נראית, משגע אותי.
שאולי אנשים צודקים ואני לא רואה את מה שהם רואים. אבל איך מצליחים לראות? גם כשממש ממש רוצים לראות ולהגיד וואלה..דווקא בסדר.
כנראה שלרצות אף פעם לא מספיק. השאלה מה אפשר לעשות כדי לראות אחרת..כדי להרגיש אם לא טוב, אז לפחות בסדר