הגעתי להבנה שכזאת שאני חייבת אשפוז.
אחרי שלא מעט זמן הרגשתי שאני לא שייכת לשם. יחד עם זאת, ההחלטה הזאת עושה לי תחושה של ויתור למרות שעמוק בפנים אני יודעת שזה ההפך הגמור מויתור. ואני מנסה להזכיר ולשנן את זה בימים האחרונים. כדי שבפגישה הבאה אזכור להגיד את שהחלטתי מבלי להרגיש כך. אבל כרגע אני מרגישה שאני עומדת על קצה מסוים שהנפילה מאוד קרובה.
שהידיים של אמא ואבא לא מספיק חזקות בשביל לבלום את הפציעה. שהמטפלות לא יודעות בכלל את המיקום שבו אפול.
ובראש שלי כל הזמן יושב קול שאומר, שהנפילה האמיתית היא אם אתאשפז. איך מצליחים לנשום עמוק בלי להיח