עבר עלי שבוע קשה. עבר? עובר.
נדודי שינה קשים, מיגרנות, חרדה ודיכאון- השילוב המנצח. וברקע, כמובן, העיסוק עם האוכל שלא נותן מנוח.
אבל קרו שני דברים טובים, ואני לא מוכנה לבטל אותם.
אמרתי קרו? התכוונתי עשיתי. הצלחתי.
היה יום, מדכא, מרוקן. אני בבית. אכלתי בריא, ואז גם קצת לא בריא, ואז קצת יותר מדי, ואז אני קולטת שאני בעיצומה של בליסה שתסתיים בהקאה. ספונטני לגמרי. אקורד סיום הולם ליום ההוא.
הלוואי שהייתי זוכרת מה היה שם, ביום הזה, אולי הייתי לומדת עוד משהו על הטריגרים שלי, אבל הדיכאון מערפל לי את הזכרון.
אני עומדת מעל האסלה, המושב מורם, אני מוכנה