מינימית

עבר עלי שבוע קשה. עבר? עובר.
נדודי שינה קשים, מיגרנות, חרדה ודיכאון- השילוב המנצח. וברקע, כמובן, העיסוק עם האוכל שלא נותן מנוח.
אבל קרו שני דברים טובים, ואני לא מוכנה לבטל אותם.
אמרתי קרו? התכוונתי עשיתי. הצלחתי.
היה יום, מדכא, מרוקן. אני בבית. אכלתי בריא, ואז גם קצת לא בריא, ואז קצת יותר מדי, ואז אני קולטת שאני בעיצומה של בליסה שתסתיים בהקאה. ספונטני לגמרי. אקורד סיום הולם ליום ההוא.
הלוואי שהייתי זוכרת מה היה שם, ביום הזה, אולי הייתי לומדת עוד משהו על הטריגרים שלי, אבל הדיכאון מערפל לי את הזכרון.
אני עומדת מעל האסלה, המושב מורם, אני מוכנהעוד...

אני בת 30. אני כבר מלא שנים לא. לא מרעיבה, לא מקיאה.
אמרתי שלא? התכוונתי שקצת.
אבל עדיין. להקיא פעמיים שלוש בשנה, זה ממש לא מה שהייתי.
אתן בטח מבינות. הייתי גאה בעצמי, ביני לביני, איך התגברתי לבד אחרי כל השנים.
ושוב, שנים (וואו אני מרגישה זקנה. בכל זאת בת 30) שאני מצליחה. להיות מופרעת כמו בחורה רגילה.
ופתאום.. זה חוזר. ולא פעם בשנה או בחצי שנה, ולא פעם בחודש,
אני ב"תקופה קשה" (קוראים לזה חיים, נו,) ועוברת פרידה. יצאתי עם מכור, אני ידעתי עליו, הוא לא עלי.
הוא בNA ונקי, גם, שנים. הוא שיתף והנכיח את ההתמכרות בחייו, בניגוד לאסטרטגיה שלי- המחלה עוד...