כל כך בא לי לשים לי מוזיקה טובה באוטו ופשוט להרגע מהחיים ופשוט לנסוע.. אבל לא החרדה לא נותנת לי את האומץ לצאת מהעיר ולהנות… תמיד חושב על מרכזים רפואיים קרובים תמיד בודק ומנסה לדעת כמה זמן יקח לאמבולנס לאגיע.. זאת לא צורה לחיות ככה.. לא חלילה שנמאס לי מהחיים נמאס לי מדפוס המוח שלי שחושב ככה נמאס לי מדפוס המחשבה על הנשימות שלי על היפרונטלציה.. על למה פשוט אי אפשר לקחת אוהל מנגל ובשרים ופשוט לנסוע לצפון בלי יותר מדי בלבולי מוח ובלי לספור כמה הישובים יש וכל כמה קילומטרים על הציר יש מרפאה צבאית או אזרחית… וכמה אמבולנסים יש בגזרה…. פשוט נמא