נ Edit סיפרתי לפני כמה זמן כתבתי כאן וקיבלתי עצה לספר על הפרעת האכילה שלי. לקח לי לא מעט עד שהצלחתי לעשות את זה, וזה אכן לא היה קל. סיפרתי לבן הזוג שלי שאני כל כך אוהבת. הוא היה מקסים וקיבל את זה בהבנה שלא יכולתי לספר לו במשך השנתיים שאנחנו יחד. אבל, הוא עדיין לא מבין. הוא אמר כל מני דברים נאיביים כאלה כמו ״מה הבעיה? אם לא תאכלי אני אדחוף לך אוכל לפה״ (אמר את זה לא בתקיפה), או נגיד ״אבל את אוהבת לאכול כשאנחנו יוצאים״. וזה פשוט מוזר ומביך שהוא פתאום שם לב שאני מסתכלת על הטבלה הקלורית שיש על מוצרי מזון, והוא לא ממהר לדבר איתי על זה כמו שציפיתי. מאז אעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה סיפרתי <p>לפני כמה זמן כתבתי כאן וקיבלתי עצה לספר על הפרעת האכילה שלי. לקח לי לא מעט עד שהצלחתי לעשות את זה, וזה אכן לא היה קל. סיפרתי לבן הזוג שלי שאני כל כך אוהבת. הוא היה מקסים וקיבל את זה בהבנה שלא יכולתי לספר לו במשך השנתיים שאנחנו יחד. אבל, הוא עדיין לא מבין. הוא אמר כל מני דברים נאיביים כאלה כמו ״מה הבעיה? אם לא תאכלי אני אדחוף לך אוכל לפה״ (אמר את זה לא בתקיפה), או נגיד ״אבל את אוהבת לאכול כשאנחנו יוצאים״. וזה פשוט מוזר ומביך שהוא פתאום שם לב שאני מסתכלת על הטבלה הקלורית שיש על מוצרי מזון, והוא לא ממהר לדבר איתי על זה כמו שציפיתי. מאז אותה שיחה (לפני כשבוע) הוא לא יזם שום דבר בנוגע לזה. רק הסכמנו שאלך לטיפול פסיכולוגי בקיץ (זו אני שבכלל אמרתי שאני רוצה והוא בטח ישכח מזה אם לא אזכיר את זה). העניין הוא שאנחנו חיים יחד והוא רואה אותי אוכלת הכל, אבל הוא לא מבין שאותן קלוריות הן היחידות שאני צורכת מדי יום. (כשהוא לא בבית לתקופות של ימים ושבועות, אני בהחלט לא מגיעה לכמות קלורית כזאת, ). , ועדיין מרגישה שזה לא תואם את הרזון שפינטזתי עליו כשחשבתי בעבר על המשקל הזה. אם אני לא מעידה על עצמי שאני שמנה (רק במקומות מסויימים) ואם אני מעידה על עצמי שאני המאושרת באדם, האם זה אומר שאני בסדר? אני לא מרגישה כ״חולה של ממש״ שחייבת טיפול. אני רק רוצה לפרוק וההרגשה הזאת לא מפסיקה לרגע…</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה