הגעתי לתקופה שממנה פחדתי כל החיים. אני צריכה להתמודד עם אובדן שעוד לא התרחש אבל הוא כבר מחלחל ומשתק לי את כל הגוף. אני מרגישה שאין בי כלום לא חיצונית ולא פנימית, אני בצום ממושך של מספר ימים, פשוט בלי תיאבון לחלוטין. במקביל הסימפטומים של האנרוקסיה חזרו, אבל בימים האחרונים זה באמת חזק. אני כל כך מפחדת מהיום הנורא והימים שיבואו אחריו. אני כל כך מפחדת, מעולם לא נפרדתי מבן אדם שאני כל כך כל כך אוהבת!!!!!! אני לא רוצה להתמודד, אני פשוט לא רוצה שזה יקרה. וקשה לי הכי שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום, פשוט כלום.
והאמת שאני לא ממש יודעת מה להגיד, אולי סתם לומר את הדברים כפי שהם כי אין לי למי... הזמן עשה את שלו והתקדמתי בחיים, כבר לא בתיכון, לא חיילת וגם לא סטודנטית. היום אני אמא לשניים, יש לי עבודה ויש לי תחביבים וסהכ נשמע מדהים ובאמת הרבה מזה מדהים. אבל זהו אני כבר נמצאת במעמד שאין לי את הרצון לקבל טיפול וגם אם היה לי- אין לי את היכולת בגלל נסיבות החיים. בחודשים האחרונים הפרעת האכילה חזרה (מבחינת סימפטומים) ומה שהכי עושה לי טריגרים אלו תמונות של בנות ברשתות החברתיות, בנות שהיו פעם חברות שלי והיום נראות כמו שאני נראיתי לפני ההריונות. אני כל כך
-
3 תגובות
חודש שמיני בהריון ועד עכשיו הייתי עסוקה בדברים אחרים כמו לימודים והיערכות לקראת הלידה. מאז הגילוי אכלתי ממש בסדר בלי שום בעיה, לא מצמצמת בשום צורה... אבל פתאום בימים האחרונים צץ לי הגעגוע לצמצום ולהתעסקות בכל מה שקשור לזה... לא מצליחה פתאום להתרכז בחיים שלי וכל מה שאני רוצה זה להגיע לרגע שבו אוכל לחזור לאהבה שלי לצמצום... ממש בא לי לבכות כשאני כותבת את זה, אני יודעת כמה זה דפוק ונשמע נורא לאור העובדה שאני הולכת להיות אמא ואצטרך לשים את עצמי בצד ולדאוג למישהו חשוב יותר בחיים שלי
-
1 תגובה
לא מאמינה שיש לי עוד חצי דרך לעבור... לא יודעת איך אעבור את זה עם המחשבות שכל הזמן רצות לי בראש, כי כל מה שאני רוצה זה לצמצם ואני מתגעגעת ללהיות רזה. כמה זמן לא שקלתי במשקל הנוכחי וזה מלחיץ אותי נורא. הכל התעגל ועל כל עצם שפעם בלטה יש עכשיו שכבת שומן מגעילה... יש פה מישהי שעברה או עוברת הריון בצל ההפרעה?
בשנתיים האחרונות התעסקתי הרבה בכניסה להריון. זה לא היה פשוט אבל הנה זה סוף סוף קרה ואני כל כך מאושרת! כמו שציפיתי, ברגע שידעתי על ההריון נפלו לי כל רגשות האשמה וחזרתי לאכול נורמלי. אני כרגע בחודש רביעי, עולה את מה שירדתי בגלל הבחילות ועדיין נמצאת בתת משקל אבל קרובה מאוד לbmi תקין. רק עכשיו נופל לי האסימון שוואלה אני מתה מפחד, למרות שלא עליתי מדי, אני כן מבחינה ביתר קלות בעיוות של הגוף החדש שלי. זה נורא נורא קשה לי ואני מפחדת מהחודשים הקרבים. אבל ממה שאני הכי מפחדת זה מהתקופה של אחרי הלידה. האם אחזור לגוף שלי לפני? כמה קשה זה הולך להיו
-
7 תגובות
עכשיו בימי הקורונה כשכולם אוכלים יותר אני גם מרגישה שעליתי מלא למרות שהמשקל אומר אחרת, אבל אולי זה כי השרירים שלי הופכים לשומן... בכל אופן בחצי השנה האחרונה הייתי בBMI 18.5 ולפעמים קצת פחות אבל זה תקין יחסית. ממש השתדלתי לשמור על המשקל הזה כי אני מנסה להיכנס להריון אבל כל חודש שעובר ואני מקבלת מחזור זה פשוט מרסק אותי. אני חושבת לעצמי בראש "הנה עוד חודש שאני צריכה לאכול 'טוב'". זה גורם לי לרצות לרדת כי מה זה שווה... אני לא מבינה איך זה הגיוני שאני אוכלת כמו שצריך, אני באמת אוכלת (!) ואני מקבלת מחזור חלש ליומיים בקושי... גם ככה קשה שאי
-
2 תגובות
מנסה להיכנס להריון כבר תקופה, אכלתי מאכלים שלא חשבתי שאוכל והגעתי למצב שאני כבר לא בתת משקל (כמעט). כבר מיואשת מחוסר ההצלחה להיכנס להריון ומרגישה שהגוף שלי דוחה ושאני מכוערת ומוזנחת. גם ככה אני כבר לא מרגישה את הרעב ואת הכמיהה לאוכל כמו שהיה לי מלפני כמה חודשים. זה כל כך משעמם לחשוב איזו ארוחה אני אכין ואז להכין אותה ולאכול אותה, זה נמאס. אני ממש רוצה לחזור ללא לאכול ומצד שני אני יודעת שזה עוד יותר יקשה על הכניסה להריון. אין לי כוח לשטויות האלה כבר... כמה זמן בממוצע לוקח להיכנס להריון? כמה זמן עוד אצטרך לאכול רק כי צריך?
-
9 תגובות
8 שנים לבד בתוך השריטה הזאת ועד שסוף סוף התחלתי טיפול- הועפתי משם אחרי בקושי 5 חודשים. זה כבר קרה לפני חודש ועדיין קשה לי עם זה. לא ציפיתי שזה יקרה וכשזה קרה זה היה פתאומי. כל כך מעליב ומשפיל ומדכא... אני ניסיתי, נתתי את מה שיכולתי ועכשיו אני לבד. אני מבינה שאף אחד לא באמת יכול ורוצה לעזור לי. אבל מה שהכי חסר לי זה הידיעה שיש לי גב, שיש לי למי לפנות. אני לא צריכה חברה טובה או משפחה שתהיה איתי כי את זה כבר יש לי ואני לא מקבלת מהם את מה שאני זקוקה לו. אתמול במקלחת בכיתי ובכיתי ולא יכולתי להפסיק. יצאתי והתנהגתי כרגיל כי אני שונאת לעשות מ
-
12 תגובות
התחלתי טיפול בפעם הראשונה לפני 3 חודשים ואני מרגישה שזה לא באמת עוזר. אני לא שם ב-100% למרות שהתחייבתי בפני עצמי לתת לזה מעצמי הכי הרבה שאפשר. המטפלת שלי לא מתה על הסקפטיות שלי ואין לי דרך אחרת לשנות את מה שאני מרגישה וחושבת. מה הסיכוי שבאמת יצא לי מזה משהו? אני יכולה לחתום שאצלי זה לכל החיים, לא רואה את זה אחרת. אני בתת משקל אבל לא רציני וזה לא סוף העולם ואני לא עומדת למות. אבל אני כן מפספסת הזדמנויות חברתיתיות ואני כן בוכה ומתייסרת על כל ביס שאני אוכלת וזה מונע ממני להנות בחיים ולהיות חופשיה וספונטנית. זה חלק ממני כבר 8 שנים, שליש מ
-
4 תגובות
כמעט 8 שנים של התמודדות והתחלתי טיפול רק בשבוע שעבר. ישבנו בקבוצה, היה לי קר וביקשתי לכבות את המזגן. פתאום מישהי קפצה ואמרה: "אנורקסיות, תמיד קר להן". הייתי בשוק. בתוך תוכי אני אומרת "אני? אנורקסית?" ומתאפקת שלא להתפקע מצחוק. אבל לגמרי לקחתי את זה לכיוון מחמאה....
-
3 תגובות
7.5 שנות סבל, זה כבר חלק בלתי נפרד ממני ובכל זאת לראשונה במשך כל הזמן הזה שאני הולכת ומתמודדת (טיפול). אני ממש ממש סקפטית, לא חושבת שאשתנה, אני חושבת שהפרעת אכילה תמיד תהיה לי, לא מאמינה שיצליחו לעבוד לי על המוח עד כדי כך שלא יפריע לי לאכול ולהשמין. הבהרתי היטב שאני לא מתכוונת להיות בטיפול האינטנסיבי שכולל ארוחות, אני לא מבינה איך הבנות ששם בוחרות בזה. כאילו אחרת מה זו הפרעת אכילה? למה שאני ארצה לשבת לאכול? ליד אנשים? במיוחד כשבוחנים מה אני אוכלת וכמה ואיך. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות. הייתי אצל הדיאטנית והתביישתי לומר לה שאני אוכל
-
1 תגובה
לפני כמה חודשים התחלתי לבדי לעלות במשקל כשהיעד היה בי אמ אי 18.5 שנחשב תקין כביכול. מעבר לנפש היה לי כל כך קשה פיזית אבל בסוף הגעתי ליעד. וברגע שנגעתי במשקל הזה- בום! התחלתי לרדת ממש מהר את כל מה שעליתי ואפילו יותר. לא עשיתי את זה בכוונה, באמת השתדלתי לאכול כמו שצריך אבל אני פשוט לא מצליחה. החלפתי ארוחה של סלט חסר קלוריות לפסטה למשל, אבל הבעיה היא שאחרי 3-4 ביסים אני מרגישה שאני מלאה ולא יכולה להכניס עוד פירור. זה בחיים לא קרה לי קודם ואני לא יודעת מה לעשות, אני באמת מודאגת כי אני לא מצליחה להגיע ליעד ואני ממש רוצה כבר להיכנס להריון.
-
3 תגובות